מיתולוגית הפוליטאיזם הבלתי תודעתי. פרק 3- "גון בארץ אי-שם".
איש היה בארץ "אי-שם", איש ושמו "גון".
אותו גון, היה איש פשוט ויושב אלוהים, או ליתר דיוק,- יושב אוהל. אוהל קטן, עשוי בד ומקלות שניצב לבדו בשממת המדבר. לא חיו בארץ אי-שם אנשים מלבד גון, מכיוון שלא היתה זו ארץ המתאימה למגורים.- שמש קופחת יקדה שם כל היום, וחול חם ויבש השתרע מתחת לאוהלו לאורך קילומטרים אין-ספור. סופות חול נוראיות נשבו שם כדרך קבע, וגון נאלץ להסתתר תחת יריעת אוהלו הדקה.
ולמרות כל זאת, גון אהב אהבה עזה את ארץ אי-שם האכזרית, וליבו רצה רק בה.
"תני לי להפרותך" ביקש גון והתחנן,- "הניחי לי לזרוע בך חיים, שתוציאי לי שדות של חיים ואושר מקרבך הנעלה"…
אך ארץ אי-שם סירבה. "טוב לי בבתולי" היא אמרה. "טוב לי בשלמותי הראשונית, ואין לי צורך באדם שיפרה אותי. אינני רוצה בך."…
הבין גון את אשר אמרה לו ארץ אי-שם, ועזב אותה בעצב רב. שנים רבות הוא חי מחוצה לה, וליבו הוסיף לעד לשאוף אליה, ביסורי אהבה נכזבת.
ארץ אי-שם הייתה גדולה וריקה מאוד. ולמרות שגון לא שהה אפילו לא קרוב למרכזה, לקח לו מספר חודשים לצאת מתחומה. בכל יום, כשהילך על גבי חולותיה, קיווה גון שאולי בכל זאת ארצו האהובה תמצא לו מקום בליבה, ואף על פי שסופות החול שרטו את עורו עד זוב דם, הוסיף גון והתחנן בפני אהובתו מדי ערב וערב, שתקבל את אהבתו. אך בכל פעם ופעם, הוא נענה בשלילה אטומה.
ולבסוף, לאחר מספר חודשים כאמור, צעד גון עם ראש מושפל מצער, וגב כפוף מיאוש, אל מחוץ לתחומי ארץ אי-שם.- אל הגלות אשר גזרה עליו אהובותו…
תגובות (0)