מיתולוגית הפוליטאיזם הבלתי תודעתי. פרק 5- "במעבי השדה"
"אני חושב שאולי נאבדתי", אמר לבסוף גון, לאחר שנים ארוכות ומתישות של נדודים.
היה זה יום קיץ בהיר. רוח נעימה נשבה בשערו המדובלל, והפיגה את החום הכבד. גון הסתכל סביבו, וניסה להזכר מהיכן הוא הגיע?- כל הכיוונים היו זהים.- קירות עמוקים של חיטה צהובה סגרו עליו בעדינות מכל עבר. משהו במקום הזה, הזכיר לו מעט את ארץ אי-שם. משהו באחידות אולי, משהו בצבע הצהוב, ובחמימות שבאה מן האדמה ומן השמיים כאחד.
אך כשניסה גון לזקוף את ראשו אל מעבר לשיבולים, כלום לא נשקף לו. רק עוד קיר שיבולים גדול… כשהיה זוקף את ראשו בארץ אי-שם, היו נפתחים בפניו המרחבים הגדולים שאין להם סוף, וגון היה אז חש את גדלותה ועוצמתה של השממה,- בוערת בו, ומפיחה רוח חיים ענקית בגופו הקטן. ואילו כעת, בשדה החיטה, לא היה לו שום דבר לשאוב ממנו כח. נהפוכו.- גון היה מבודד לחלוטין עם עצמו.- קליפה ריקה ללא טעם וללא תכלית.
לכן הגיע גיבורינו למסקנה שהוא נאבד. מלבד געגועים תהומיים לארץ אי-שם, היה ליבו ריק, ולא היה לו במה להיאחז.
גון התבלט אם ללכת לישון במקום בו עמד, או להוסיף לצעוד הלאה עד השקיעה. לכאורה, לא היה הבדל אם ישב או יצעד.- כך או כך הוא יבלה את הלילה בתוך ים השיבולים המונוכרומי העצום הזה. "אבל אם אמשיך ללכת, אולי מחר או מחרתיים אמצע יציאה ממלכודת האחידות הזאת" חשב גון. וזאת בדיוק הייתה השאלה.- האם יש בכלל משהו מעבר לשדות? האם יש טעם בלהמשיך ולחפש את העולם, בידיעה שאין הוא יכול לחיות עם אהובתו? – האם יש תקווה ביום המחר, או שאולי זה כאן ועכשיו זה המקום הנכון לקרוס ולהתיאש?..
עמד גון בשדה, והרהר, והרוח נשבה בשיבולים ובשיערו הארוך. נשבה רוח השמיים הקרירה, נשבה ונשבה ונשבה. אבל דרך השיבולים והשיער, לא יכולה להגיע, לא אל האדמה, ולא אל ראשו של גון.
לבסוף הגיע הנווד לכדאי החלטה. הוא הניח לתרמילו לנשור מעל כתפיו, ואז נשכב בעצמו, ונתן לאין-סוף השיבולים הצפופים לסגור את השמיים מעליו…
תגובות (0)