מיתולוגית הפוליטאיזם הבלתי תודעתי. פרק 6- "הבחירה האחרונה"
גון התעורר, וסבך קרומים עטף את עיניו.
ערפל כבד טשטש את מחשבותיו, ויער שיבולים צפוף חצץ בינו ובין העולם. הוא היה כתינוק ברחם.- מוגן ושמור וכלוא.
גון פיהק, התמתח, וחייך כפי שלא חייך מאז ימי ארץ אי-שם. הוא הניח את כפות ידיו על האדמה אשר נתנה לו מחסה ללילה, ואהב אותה. האם הוא מצא בחיקו של השדה מנוס מגעגועיו?… אולי. אך לעומת השממה,- השדה הוא זמני. כל קרום, סופו להקרע.
ראשונות נתפקסו מחשבותיו של גון.- הערפל הוסר מעליהן, ותהום גדול שב ונפער בין ארץ הערות לארץ החלומות. בעקבות מפלתו של קרום השיינה, נתחדדו חושיו של גון, והינה קול טרטור מכאני לאוזניו.- קול שהלך והתחזק, הלך והתגבר, עד שברגע אחד הפך לזעקה מונוטונית נוראית, שהחרישה לכמה שניות את שאר קולות העולם, ודחקה את גון לנסות ולהשיב את הערפול לאוזניו באמצעות אטימתן בשתי אצבעות. אך ללא הועיל.- הרעש חדר למוחו, הרעיד וניער את תודעתו, וקרע בכח את הקצת שנותר מחבלי השינה.
בו ברגע שהטרטור הגיע לשיא שאונו, נתלש גם קרום השיבולים האהוב, והשמש תקפה בפתאומיות אלימה את עיניו של גון.
גיבורינו הנווד התפתל והתקפל כמו חרק שדרכו עליו. עכשיו הוא היה חשוף, וכשהחל לפוג העיוורון הלבן שתקף אותו בראותו את השמש, הבחין גון במפלצת צהובה ענקית, שהלכה והתרחקה ממנו לאורך השדה, וטרטרה בקולי קולות כששיני הברזל האיומות שלה קטלו בקצב מכאני את שיבולי החיטה. ועל גבה של המפלצת, ישבה דמות דקה כערימת מקלות יבשים, ועורה, שהיה מונח עליה כמו סדין דקיק, הבהיק תחת שמש הבוקר הגדולה.
הדמות שלחה אל גון מבט חטוף בטרם נעלמה באופק, וחיוכה הדק נטול השפתיים, עורר בו חלחלה איומה.
גם לאחר שפקח את עיניו, הוסיף גון לשכב על גבו, ונעץ את עישוניו בשמש הענקית שיקדה מלמעלה, אשר בוהקה ושלמותה, הזכירו לו את יופייה של ארץ אי-שם.
והינה,- כמו מתוך מעשה כשפים, התגבש זוהרה הצהוב של השמש, ונצטייר כרעמת שיער מפותלת, שצבעה וצורתה כמו הדיונות הקסומות אשר בארץ אי-שם. ומתחת לאותן ה"דיונות", נבנו פנים לבנות.- פני נער יפיפה וטהור, אשר גם גוף צעיר לו, וכל כולו ללא פגם וללא רבב.- נקי, וזקוף, ואצילי וקסום.
מכשנסתיימה צורתו להתגבש, נעמד הנער מעל גון, פתח את פיו הזעיר, ואמר מילה אחת.- "קום".
גון קם על רגליו, והשתדל לזקוף את קומתו לכבוד הנער הפלאי. פתאום הכל היה ברור, ולא היה צורך בשאלות הכירות בין השתיים. "באתה לקחת אותי לארץ אי-שם?" אמר גון יותר מאשר שאל, ופיטר אישר את דבריו.
"האם היא תקבל את זרעי ותיתן לי חיים?" שאל גון, ופיטר אמר- "לא".
"אם כך,- הרי שוב לא אוכל להישאר זמן רב בזרועותיה של אהובתי"
"לא.- לא תוכל" אישר השליח. "ארץ אי-שם היא רק תחנה בדרך אל היעד שאליו נשלחתי לקחת אותך. לא תוכל לחיות בין זרועותיה של אהובתך, אבל אם תסכים לבוא איתי, זכה תזכה למות מחובק בחיקה". כך אמר פיטר, הושיט את ידו אל גון, וחייך חיוך אוהב.
אבל אך הושיט הנווד את ידו בכוונה לצאת לדרך עם שליחו של מות, והינה נשמע קול נוסף.- קול שירה עדינה, מתפתל ומלטף. הפעם לא ירד הקול מן השמש או מהשמיים, אלה צף ועלה מן האדמה כאדי סוכר משכרים.
גון התמהמה ללחוץ את ידו המושטת של פיטר, והרכין מבטו אל הארץ.- שם הלכו השיבולים הקצורים ונאספו כגולם. ומן הגולם הלכה ובקעה נערה צעירה.- עורה הלבן חשוף ומפתה, וכל גופה העירום, הענוג והדשן, אומר פריון ושגשוג ושובע… שיער היה לה, צהוב אף הוא, אך לא יבש כשערו של פיטר, אלה רך ושופע, ומתפרש מקדקודה ועד (למצוא מילה ספרותית יפה לאגן) כשיבולים המתים המפרשים על פני האדמה.
הנערה היפיפיה, לא נהגה גלויות כפי שנהג פיטר. בתרם פצתה את פיה, שלחה את ידה, וליטפה את רגלו של גון.- העבירה בו רטט של התרגשות והנאה. גון הביט בה, והתהומות השחורים אשר בעיניה בלעו את מבטו, והותירו אותו בוהה כמהופנט.
"שב", אמרה הנערה. שפתיה המלאות ליטפו את האוויר שיצא מגרונו, כך שקולה נשמע כשיר ערש קסום.
גון קרס, ובלי לומר דבר, נשאב אל גופה של לילי, שמט את ראשו היגע על שדיה, והיא חבקה אותו כאם, ושיערה עטף אותו כרחם.
"האם גם את תקחי אותי אל ארץ אי-שם?" שאל גון.
"לא יקירי" אמרה הנערה. "אני אקח אותך הרחק הרחק מן המדבר,- אל מקום שבו תוכל להוסיף ולחיות".
"האם תתני לי חיים?"
"השדה יתן לך חיים, ויגן עליך מפני השממה"…
"הישמר לך מפני זאת" אמר פיטר, שעומד עמד מעל הזוג החבוק, ופניו הלכו ונעשו רזים ויבשים. "היא תיתן לך חיים לזמן מה, אך תיטול מנשמתך את זכרון ארץ אי-שם, ותותיר רק אפלה ושחור בעינייך".
"האם הוא דובר אמת?" שאל גון את הנערה. לילי ליטפה ברכות את עורו המצולק של הנווד, היא חייכה את חיוכה הרחב, המפתה, מבלי לחשוף את שיניה החדות, ונעצה בו את זוג התהומות אשר תחת עפעפיה. "יקירי" היא פצתה את פיה, וכל הברה שיצאה מגרונה הענוג לא יכלה שלא להתנגן. "גם אני, וגם פיטר, לוקחים תשלום עבור שליחותינו.- פיטר יקח אותך לארץ אי שם, ובתמורה ינטול את חייך, ואילו אני אתן לך חיים, ובתמורה אטול את ארץ אי-שם מנשמתך. אתה צריך לבחור יקירי"…
"האם אהיה מאושר?" שאל גון את השתיים הפלאיים.
"לזמן קצר" השיבה לילי, והבל פיה המתוק ליטף את שפתיו הסדוקות של גון. "שמחת השפע שאני מציעה לך, תוקפה אכן קצר. ואילו דרכו של פיטר, תוביל אותך אף היא במהרה לכיליון"…
גון התיישב, והביט בשתי השליחים שבאו אליו. גם פיטר, וגם לילי, חייכו ונראו מזמינים. כל אחד מהם הושיט לגון את ידו, וביקש שיחבור אליו. מעיניו של פיטר השתקף חום האוויר השליו הנפלא של ארץ אי-שם, ובעיניה של לילי היו זוג תהומות שחורים איומים. ואילו בעוד שגופו של פיטר היה דק ויבש וחיוור, גופה של לילי היה רך ויפה ונעים ואוהב.
שתי זוגות עיניים היו מופנות אליו, אל גון.- מלמעלה מוארות וחמות, ומלמעטה קרות וקשות. וגם שתי זרועות היו מושטות לו בחירה.- הזרוע העליונה קשה ומחוספסת, ואילו התחתונה רכה ואימהית…
אילו נטל גון את ידו של פיטר, שב הנווד אל ביתו אשר בארץ אי-שם, ומת במהרה כשחיוך על פניו, והחולות קברו אותו והעלימוהו.
ואילו שם את ידו בידה של לילי, זכה גון בעושר ובשפע ובתענוגות רבים, וחי שנים רבות וארוכות וחשוכות ועצובות, במעמקי תהומותיה של נפל הגדולה…
מכאן ומכאן, קיבל גון את אושרו. אך מכאן ומכאן, איבד אותו מהר, ונידון לשיכחת המוות…
והאלים ישבו, וחשבו, והתייעצו, וחיפשו, אך לא מצאו עצה,
לאיש אשר מכל הארצות הירוקות והפוריות, אשר ניתנו לבני האדם,
אהב אך ורק דווקה את אותה הארץ העקרה,-
ארץ אי-שם.
תגובות (0)