מבוך ארטמיס-פרק 5: חתול נעלם

"מצאתי!" שמעתי את קירסי כמה מטרים מלפני. לאחר שקמנו, החלטנו להקים מחנה. למרות שאני לא ממש בטחתי בקירסי, ואחרי הרבה שכנועים מתוחכמים מצד ראלן, ויתרתי לו והחלטתי שנעשה ביחד את המחנה, ובבוקר נצא כל אחד לדרכו.
"מצאת קרחת יער?" שאלתי אותה, ורצתי למקום שבו שמעתי את מקור קולה. ראלן התקדם בפסיעות וחיוך שובב על פניו, עיניו הירוקות-כחולות נראו כאש מרצדת.
קירסי הנהנה באשר לשאלתי כאשר עמדתי לידה. עמדנו בתוך קרחת יער שעצים גבוהים מקיפים אותה, פה ושם נראו מדשאות דשא ירוקות, בוהקות באור הירח. עצב החל לחלחל לתוך גופי, המקום הזה נראה מוכר. יותר מדי מוכר. איך שהירח נראה באופן מושלם בשמיים, הכוכבים מכסים את שמי הלילה מעל.
עמדתי שם מספר דקות, דוממת.
"אני הולכת לבדוק את השטח." אמרה לבסוף קירסי ודשדשה משם בפנים מהורהרות.
ניערתי את ראשי כדי להוציא אותי מכל המחשבות. הרגשתי שבמרחק מסוים ממני, עיניו החתוליות של ראלן נעוצות בגבי. נאנחתי וצעדתי לעבר קרחת היער. היא לא הייתה גדולה במיוחד, אך מתאימה בדיוק להסתתרות ממפלצות.
ראלן שמט חפץ כלשהו על הרצפה, אשר השמיעה קול חבטה כאשר פגע באדמה.
הסתובבתי לאחור, וגיליתי שעמדתי מול ראלן, כמובן. אך בעיניים שלו, ניצוץ פראי הופיע. השעון של על צווארו נדמה בולט יותר, הוא חשף ניבים ארוכים המסוגלים לקרוע כל דבר אשר נמצא בדרכם.
צעדתי צעד אחד לאחור, ידיי רועדות מפחד. גיששתי אחר פגיוני. ראלן התקרב אליי, הטפרים שלו בהקו באור הלילה החיוור. עורו הלבן היה חלק ביותר, כשיש. צעדתי עוד צעד לאחור.
"ראלן…" ניסיתי לגייס את כל הביטחון שנותר בגופי,"מה אתה עושה?"
מילותיי נשמעו כגמגום, חוסר ביטחון נדף מהם.
הוא המשיך להתקרב אליי, אצבעותיי כבר אחזו בפגיון, מוכנות לתקוף. אך לא רציתי לתקוף אותו. קיוותי בכל לבי שקירסי תכנס לכאן. הרגשתי כל כך חסרת אונים, מול ראלן. אבל מדוע? התאמנתי כמעט כל חיי בהגנה ותקיפה, לבד. שמעתי רשרוש מאחוריי, ראלן סובב מעט את ראשו לעבר הקול. וניצלתי את ההזדמנות.
שלפתי במהירות את הפגיון, נדמה כאילו מחדיר נחישות לוורידי מול אור הירח. סובבתי לעבר ראשו של ראלן את החלק השטוח של הפגיון, רק כדי לעלף אותו. רגע לפני שקת הפגיון פגשה בראשו, ראלן נעלם, כמעולם לא היה. נדמה כאילו הרוח הפכה קרה יותר.
עמדתי שם קפואה. נאלצת להבין שראלן, הוא בעצם מפלצת.
קירסי נכנסה לשם בריצה, חרבה הוחזקה בידה ועליה דם מפלצות, פניה היו מלאות שריטות ומעט דם. רצתי אליה במהירות, ותמכתי בה כאשר ראיתי שהיא צולעת מעט.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
קירסי חייכה חיוך שובב,"אמפוזה טירונית."
העפתי בה מבט חסר הבנה, מנסה לזכור את המפלצת הזו מהמיתולוגיה.
קירסי התיישבה על האדמה, והניחה את החרב לצידה.
"איפה ראלן?" שאלה לאחר מספר שניות.
חייכתי לעברה בחזרה, מנסה להסתיר את הפחד."הלך לדרכו," ניסיתי לשקר. אך הבנתי שזהו אינו שקר, זו כנראה האמת.