לילית

ראיתי אותה מבעד לערפל. מתבונן, מאוהב
היא לבשה שמלה שחורה חצי שקופה שנמשכה על הדשא הרטוב, בעודה צועדת.
שערה בגוון השחור הגיע עד למותניה הצרים בתלתלים עבים.
ליטוף של עלה רטוב.
צעד מהוסס.
צעדתי אחורה ודרכתי על ענף קטן,
קראק!
היא הסתובבה בבהלה, פניה רטובות מהגשם שפסק ומדמעות כסופות. פניה היפיפיות זהרו באור לבן-כסוף, במקום להיות אדומה מהבכי, פניה הכסיפו עוד יותר. מתוך שערה העדין, שתי קרניי כסף בהקו בחוזקה, בניגוד מוחלט לשערה השחור.
היא לא ראתה אותי, והיא המשיכה בדרכה.
כך היא המשיכה עד שהגיעה לאגם הבריאה, וכשהגיעה לשם, היא נעצרה.
נועצת מבט באי הקטן שבמרכזו.
על האי, היה גן, ובו היו את כל הצמחים וכל בעלי החיים שנבראו ע"י האלוהים.
אלוהים קרא לגן זה "גן עדן"
זה היה ביתה, עד שגורשה ממנו.
היא המשיכה להתבונן בגן, וראתה גבר ואישה מחובקים.
כשהיא ראתה אותם, על פניה עלה מבט כועס ופגוע.
אלו היו בעלה הישן, שגירש אותה, ואשתו החדשה.
הוא גירש אותה על כך שהעזה שתהיה לה דעה משלה, על כך שלא רצתה לשרת את בעלה.
ולאחר שגירש אותה, אלוהים תלש את צלעו וממנה יצר את האישה השנייה.
היא והגבר היו עשויים מיסודות, טהורים, הוא אדמה והיא אש, אך האישה השנייה הייתה עשויה חומר תערובת, עצם ואדמה, אפר ודם.
ומכך האישה הייתה צייתנית, הרי לא הייתה לה ברירה, היא הייתה עשויה מאותו היסוד אך בצורתו הנחותה.
כמו החום שהמדורה מפיקה, וכשהיא נכבת הוא נעלם, כך חייה של האישה השנייה היו שלו.
ולכן היא ריחמה עליה, אבל היא כעסה יותר.
היא פרשה את כנפיה העטלפיות והתכוננה לעוף עליהם, ולנקום.
"לילית!"
היא קפאה במקומה.
"אל תעשי את זה!"
היא הסתובבה אלי, "מה אתה עושה פה סנוי? איפה אחייך, שני המלאכים האחרים?"
"באתי לבד. עזבתי את אלוהים, אבל סנסנוי וסמנגלף נשארו איתו, אני מצטער על מה שקרה כשפגשנו אותך בפעם הקודמת, אני יודע שזה היה שגוי, ואני יודע שהצד שלך הוא הנכון" כשעניתי במילים האלו, ראיתי את סקרנות בעיניה
"אם כן, למה אתה עוצר אותי? הרי אתה יודע מה הוא עשה!" היא ענתה
"כי כפי שהחיות באות בזוגות, וכך מביאות למינם המשכיות, כך גם בני האנוש, הם אינם מסוגלים לחיות לבד, ואם תהרגי את אדם, את תהרגי גם את כל צאצאיו, המין האנושי ייכחד, וזו תהיה אשמתך. אלוהים יינקם בך על זה. וגם את תמותי."
"למה אתה חושב שאכפת לי מזה? הרי כעת אין לי סיבה לחיות! לא תהיה לי המשכיות, ואני אפול לתהום השכיחה, ואעלם מן העולם ללא זכר, הרי את אדם וחוה החיות יזכרו, הרי חוה היא אמם, לכן היא קרויה 'חוה אם כל-חי' ואדם קרא לחיות בשמם, הם ייזכרו בעוד אני אשכח, אקבר בתוך דפי ההיסטוריה."
דמעותיה הכסופות של לילית זלגו ונפלו על האדמה, שנינו הסתכלנו עליהם, נותנים לשקט להיות מופר ע"י קול טיפות.
אבל הטיפות לא נספגו ע"י האדמה, הן סדקו אותה, ומתוך הסדקים בצבצו פרחים קטנטנים וכסופים.
בריאה.
"איך עשית את זה?" התבוננתי בפניה בפליאה, מנסה למצוא הסבר, אך כל שמצאתי היה הפתעה.
"א…. אני לא יודעת….."
"הדמעות שלך!" הבנתי פתאום,הם יצרו חיים, התסכול והפחד שלה מאי-המשכיות היו חזקים כל כך עד שהם עוררו את הצד הרדום שבה, הצד החזק.
"לילית בת הירח, את יצרת חיים! מהיום אקרא לך 'לילית בת הירח יוצרת-החיים'! לילית, את נוצרת מהאש של אלוהים ומאורו של הירח. ירח, האל הישן, שהיה רדום מאז שיצר את הים הגדול. אלוהים חשב שמיזוג אורו עם האש שהוא יצר יביא לריסון כוחות הירח! אבל האש לא הייתה חזקה מספיק, כוחו של הירח אתך!" הבנתי הכל, זה למה אלוהים רצה שאדם ירסן אותה, כי היא חזקה מדי, היא מסוגלת להפיל אותו!
"אז אתה אומר? שאני כמו אלוהים עכשיו? אני יכולה גם ליצור חיים ועולמות?"
"כן! ומה שתצרי יהיה לך לילד! זו תהיה ההמשכיות שלך!, ואני, אני אהיה אתך, אני אעשה כל מה שתרצי בכל צורה שתרצי מלכתי, אהיה מלכך או עבדך, אך אנא, תני לי להישאר לצידך! מאז ומעולם אהבתי אותך, ולכן לא מילאתי אחר הוראות אלוהים בפעם הקודמת, אמרתי לאחיי שאלוהים ציווה לא להרוג אותך, אהבתי אותך עוד מיצירתך! אנא, תני לי לשרת אותך מלכתי, תני לי להיות איתך" התחננתי אליה והודאתי על הכל
"סנוי, האם אתה באמת אוהב אותי?" היא שאלה בפנים מוארות
"כן מלכתי"
"אם כך סנוי, תהיה לי לבעל, תיקח את מה שאצור תחת שמך ותלחם נגד אלוהים, בעוד אני אצור את ילדיי. אבל סנוי, שמך מעיד על השייכות שלך לאלוהים"
"אם כך מלכתי, שני אותו, ואם תרצי, שני אותי"
לילית הרימה את ידיה ומילאה אותי באור כסוף, כל גופי רעד, כנפי הנוצות שלי השתנו לכנפי עטלף גדולות, שערי הפך שחור מלבן ועיניי לאדום מזהב, קרניים יצאו ממצחי וניבים בקעו מחניכי, אך פני נשארו אותן הפנים, פנים שגם היא מאז ומעולם אהבה.
"שמך יהיה שטן".