לאורך הביפרוסט

אמא שלי התיישבה והתחילה להסביר לי הכל על אבא שלי – האל הנורדי בראגי. זה היה נשמע לקוח מתוך סרט מדע בדיוני או פנטזיה אבל באותו יום ראיתי גם אלה מתפוגגת לה, ולכן אם זה לא אמת, כנראה הדמיון שלי מאוד מפותח. אולי אפילו יותר מידי מפותח.
היא ספרה לי גם על היכל ואלהלה – היכל זהב שסמוך למשכן האלים שם הגיבורים הטובים ביותר מגיעים להתאמן עד לראגנארוק – סוף העולם.
היא סיפרה לי שיש עכשיו סנסצייה גדולה מאוד שם כיוון שאל החכמה נקטל על ידי גמדים בגלל תמימותו.
"אז איך אני משתלב בפנים?" שאלתי.
"האלים לפעמים מגיעים למידרגאר – עולם בני האדם שם הם מכירים בני אדם ויולדים להם ילדים שהם אלוהיים" אמרה אמא שלי "כיום יש רק 10 מהילדים הללו ואתה ולוק חלק מהם".
"לוק?" שאלתי "גם הוא?".
"בן של לוֹקִי" היא אמרה.
"לוק, לוקי?" שאלתי.
"אני לא יודעת, בת התמותה בוחרת את השם" אמרה אמא שלי "בכל מקרה, אתם צריכים עכשיו לעלות לאסגארד – עולם האלים שם תקבלו את המשימה שלכם".
"איך נגיע לשם?" שאלתי.
"לאורך הביפרוסט – גשר הקשת בענן" אמרה אמא שלי.
"איפה נמצא אותו?" שאלתי.
"תקרא קודם ללוק" היא אמרה.
…
גשר הקשת בענן היה גשר מטריד במקצת. קודם כל הוא היה צבוע בצבעים של הקשת בפסים לאורך כך שבכל פעם הרגל שלך דורכת על צבע אחר. היו שם גם צבעים שלא הכרתי. היה נדמה שכל הצבעים מתערבבים זה עם זה, הצבעים מהבהבים ומידי פעם הבליחו צבעים מיוחדים. מחזה לעיניים.
דבר נוסף, הגשר היה דק מאוד והוא עלה בסלסול בלי מדרגות. אם המדרגות האלו לא קסומות – אז אנחנו ניפול ונתגלגל עד למטה ונמות.
"אז העולם בנוי כמו עץ?" שאל לוק.
"כן" אמרתי.
לוק התכופף ונגע בגשר על הצבע האדום. האדום פתאום זרח ואז כאשר לוק שחרר את ידו האדום חזר להיות אדום.
"מוכן?" שאלתי אותו.
הוא הנהן לי בזמן שאני דרכתי על הלבנה הראשונה. היא הייתה זורחת. עליתי לכתום והאדום הפך לזכוכית כלשהי ששיקפה את הלילה זרוע הכוכבים.
הרגשתי יציב אז המשכתי לעלות עוד ועוד.
המשבצות הפכו אחריי לזכוכיות ועלינו למעלה עד שהגענו אפילו לסלסול שבו היינו הפוכים לחלוטין. כנראה הגשר ייצר כוח כבידה משל עצמו כיוון שנשארנו עומדים כרגיל.

המשך יבוא…