לאורך הביפרוסט – פרק 4
המשך הגשר היה זהה לחלוטין להתחלה שלו. יכולתי לזהות חוקיות בצבעים והצבעים השתנו והבהבו לסירוגין.
פעם אחת לוק החליק מהגשר ונפל אבל איכשהו, כוח הכבידה של הגשר משך אותו חזרה. בסופו של דבר ראיתי מעין שער ענקי בצבע זהב עם אורות לבנים מסביב.
נכנסתי מתחת לשער וזה השמיע בייייייפ ארוך כמו בשערים של בדיקת מתכת.
הסתכלתי סביב ונשימתי התעתקה. הכל היה צבוע בלבן עם אורות זוהרים ירקרקים וכחולים ואדומים שההתנגשויות בין כולם יצרו צבעים יפים ואיכשהו הכל השתלב עם הכל.
הרגשתי רעד מוזר בכל הגוף שם, כאילו המולקולות של הגוף שלי מתפרקות, כאילו אני לא ראוי לראות את המראות האלו.
היו שם בקתות. המון בקתות. אחת מהן הייתה זהובה וענקית, השנייה מעוצבת בדוגמאת ענני סערה וברקים יחד עם ים גועש, אחר מעוצב כדגל צרפת.
איש אחד זוהר ישב מחוץ לבקתה שכולה חומה פשוטה. הוא שכב על ערסל בעודו קורא ספר.
הוא היה בעל שיער בלונדיני כמו שלי והוא לבש מכנסי ג'ינס בצבע כחול כהה וחולצת טריקו לבנה פשוטה.
התקדמתי כמה צעדים ואז פתאום האיש שקרא את הספר פתאום קם מהערסל והסתכל לראות מי מגיע.
"סת'?" הוא שאל אותי.
הנהנתי.
"הו! סת'! כמה נפלא לראות אותך" אמר לי האיש. הוא שם סימנייה בספר והניח אותו על הערסל.
"איפה אנחנו? מי אתה?" שאלתי.
העיניים שלו היו חומות ונוצצות. ממש כמו שלי.
"אתה… בראגי?" שאלתי.
הוא חייך חיוך מאיר עיניים.
"כן" הוא אמר "ברוך הבא לאסגארד – מושב האלים".
"וואו" אמר לוקי.
"אז כל אחד מכם בביתן אחר שמתאים לתפקיד שלו?" ניחשתי.
"יפה" הוא אמר. הוא סקר את לוק מלמעלה ולמטה.
"מה שמך?" הוא שאל את לוק.
"לוק" הוא ענה.
"אז זה אתה, לך לשם" אמר בראגי והצביע על ביתן בגוון טורקיז.
"מה יש שם?" שאל לוק.
"אביך, אל המתיחות – לוקי" אמר בראגי.
"לוֹקִי?" שאל לוק "השם שלי ועוד י?".
"כן" אמר בראגי "כנראה אמא שלך עד כדי כך אהבה את אבא שלך".
"אתה… אבא שלי?" שאלתי את בראגי.
הוא הנהן.
"וזה, אמיתי?" שאלתי והחוותי בידי על כל האולם.
הוא הנהן.
"קדימה" הוא אמר "בוא נביא אותך לאודין".
תגובות (1)
מוחע! מעניין מה יקרה פה עכשיו :)