לאורך הביפרוסט – פרק 2

"בראגי?" שאלה האישה עם השיער הארוך.
היא הייתה יפה והיא נראתה כאילו לכדה את אור השמש וזרחה כולה באנרגייה טהורה, או הסבר אחר, היא עצמה הייתה סוג של שמשה. העיניים שלה היו בצבע בלתי ניתן לתיאור. לא ידעתי אפילו איזה גוון הן. חום, כחול, ירוק? הכל בגוונים מדהימים שיצרו צבע שלא הכרתי.
"מי זה בראגי?" שאלתי.
"לא תעבוד עלי, לא תקבל עכשיו תפוח, קיבלת כבר" היא אמרה. הקול שלה היה כמו אלף נבלים.
"אני סת'" אמרתי.
היא הביטה בי. העיניים שלה היו כל כך מוזרות פתאום. היא הסתכלה היטב.
"אכן" אמרה "צר לי על תואנת השווא".
"מי את?" שאלתי.
היא הביטה בי במבט מוזר.
"אידון" אמרה לבסוף.
"היה נעים לפגוש" אמרתי.
היא חייכה לאי חיוך מוזר.
"כמה שאתה דומה לאביך" היא אמרה והתחילה לזרוח.
"לאבי?" שאלתי "אבא שלי?, הכרת אותו?".
היא חייכה חיוך מתוח והתפוגגה.
"לא!" אמרתי.
"מי זאת הייתה?" שאל לוק.
"אני אברר" הבטחתי.
…
בבית חיפשתי באינטרנט כל איזכור לאידון.
בסוף מצאתי אותה.
"נתנה את התפוחים לאלים הנורדיים שלא יזדקנו" קראתי. זה הסביר המון דברים… אז, האלים הנורדיים קיימים.
הוא חיפש את בראגי.
אל הספרות והשירה.
"מוזר?" חשבתי "היא טעתה שאני בראגי ואז אמרה לי שאני דומה לאבי, אז… אבא שלי הוא בראגי?".
המשכתי לקרוא.
זה התאים לי. אני מת על ספרות.
…
"אמא?" שאלתי.
"כן" היא אמרה לי.
לאמא שלי היו עיניים חומות והיא נראתה מאוד שונה ממני.
"מי היה אבא?" שאלתי "הוא היה נורדי?".
היא הייתה מופתעת.
סיפרתי לה הכל.
"מובן" היא אמרה "אז זה אומר שהתבגרת מספיק".
"למה?" שאלתי.

המשך יבוא…