חצויה, של ל השול -1 אממ… הפתעה? חח

אוקיי! אז החלטתי שההפסקה הזאת באמת נגמרה
כי קיבלתי את מה שרציתי
וגם לנשום קצת אוויר בים עזר לי 3>
אז ככה… אני יעלה עד ה20 לחודש (חמישה ימים)
מרתון של כל הסיפורים שלי.
זאת אומרת שיש לי 5 ימים לכתוב וב30 אני יעלה הכל.. חוץ מהסיפור הזה …

פרק 1-

"בוחן פתע" אמרה המורה, כל הכיתה נאנחה.
"בלופורד, וגרוס, בבקשה תחלקו את התפסים," אני וג'יימס קמנו ממקומנו ולקחנו את התפסים.
חילקנו לכל ילד וילדה בכיתה, ולקחנו אחד לכל אחד.
לקחתי את התופס שלי, ובחנתי אותו, הסתכלתי בין הדפים, ומצאתי פתק
דף מקומט משבצות מקמוט מעט, ונראה כאילו לתלשו אותו ממחברת.
הצצתי לג'יימס, הוא קרץ לי, לקחתי את הדף, ופתחתי אותו מתחת לשלוחן, 'רינה, תגידי, רק אני שמתי לב שלירון נראת מתוחה?, ג'י ג'י." היה כתוב, הנדתי בראשי קלות, ותחבתי את הפתק לכיס החצאית שלי, לקחתי את העיפרון שלי, וניסיתי לפתור את התרגילים. 'אוף! למה הכל זז לי?!' חשבתי עמוק בליבי, נאנחתי ונחתי את עיפרון, הרמתי את ידי ככשי אצבעותי מתוחות באוויר, המורה למתמטיקה הנהנה, ורצתי לשרותים.
שטפתי את פני, ודמעות נחו על עיני, "רינה, הכל בסדר?" ג'יימס הופיע לידי, הנדתי בראשי לשליליה, "הכל זז לי! אני לא מצליחה לפתור שום תרגיל…." אמרתי, "גם אני לא….אני שונא להיות דיסלקט!" הוא אמר, ופתח את זרועותיו, רצי אליו, וחיבקתי אותו חזק, לא רציתי להרפות, הדמעות המשיכו ללוג מעיני, "באו!! כולם סימו כבר." לירון הופיעה במפן שירותי הבנות.
הנהני, וג'יימס ניגב לי את הדמעות.
הוא העביר את ידו בשערו הבלונדיני, ועיניו הכחולות כמו אוקיינוס נצצו.
חזרנו בצעדים כושלים לכיתה, עצרתי את דמעותי, אין מצב שאני הולכת לבכות מול כל הכיתה! "יופי, חזרתם." היא אמרה, התיישבנו במקומנו, "רינה, ג'יימס, תדברו איתי בבקשה בשיעור הבא, אני אוציא אתכם." היא אמרה, לירון נראתה לחוצה עוד יותר, והצבע החל לנזול מפניה היפות.

"זאת רק שיחה!" ניסיתי לגרום ללירון לחשוב בצורה טיפה יותר אופטימית "אני לא יודעת רין, יש לי הרגשה רעה לגבי כל זה. משה כאן מסריח. ולא הפעם זה לא קווין." היא אמרה ותיישבה לידי בשולחן הקפיטריה. "מה קווין קשור?" ג'יימס התיישב מולי והניח את המגש על השולחן האדום. "כלום.." מלמלתי, "הי, רגע. למה אתה לא יושב עם כל קבוצת הפוטבול?" שאלתי, "סתם, אסור לי לשבת אם חברות שלי?" הוא שאל ולירון צחקקה," נכן, טעות שלי. אסור לי לשבת עם המעריצות הכי גדולות שלי בכל הועלם." הוא אמר ובעטתי בו, "אוה! רינה, את צריכה להתחיל לשחק איתנו. אם את תבעטי ככה, טוב, אולי תנצחי תרנגול." הוא אמר ובעטתי בו שוב. "תפסיק!" אמרתי מצחקקת, "תראו תראו, נראה שג'יימס התחיל להתנדב בעזרה לטיפול בילדים עילגים." אמרה ג'נט ויצאה והתיישבה במרחק חמש שולחנות משם. שולחן מספר 1. השולחן של כל המקובלים, איפה שג'יימס יושב בדרך כלל. "אני שונאת אותה!" אמרתי בשקט בעוד סטפני ואלן מזדנבות מאחורי ג'נט. "אל תדאגי, לפי דעתי זה הדדי." מלמל ג'יימס, "טוב, חכו רגע. אני הולך לשאול משהו את ליאם." הוא אמר קם ממקומו. צפיתי בנער החסון מדבר עם קפטן קבוצת הפוטבול בשולחן מספר 1. הוא חזר לאחר חמש דקות עם חיוך על הפנים. "אתן באות נכון?" הוא שאל לאחר להתחיל לאכול את ארוחת הבוקר שלו שהייתה מורכבת ממיץ תפוזים ולחמנייה עם שוקולד. "לאן?" שאלה לירון בחלץ קל, אני פשוט לא מבינה אותה!למה היא כל כך לחוצה בזמן האחרון?! "למשחק! הוא מתארך היום בערב." הוא אמר בציפייה, "אה, וואלה נכון…" מלמלה לירון.
– "באו נקווה שנצליח בכלל להגיע לערב.". זה היה הדבר האחרון ששמעתי ממנה לאחר הצלצול שהעלים אותה מאורי דלת כיתת ביאולוגיה. לרוע מזלי, לא הבנתי מה פרוש הדבר. גם לא יכולתי לשאול אותה מה מדובר, כי אז בדיוק המורה שלנו למתמטיקה ואחריה ג'יימס הופיע בקצה המסדרון. הלכנו מאחוריה בשקט. –אך, משהו לא היה מובן… היא לא לקחה אותנו למשרד שלה. אלא לארון של השרת! לירון צדקה, משהו באמת טיפה מסריח ביום הזה….
"אוקיי. מי מכם הוא בעל הכוח?" היא שאלה בקרירות ונעלה את דלת חדרו של השרת. "ע-על…על מה את מדברת?" שאלתי והרגשתי זוג ידיים חמימות עוטפות אותי, הבטתי בחטף לאחור וראיתי את גבי צמוד לבטנו השרירית והחסונה של ג'יימס. "כאילו שאתם לא יודעים." היא אמרה בזלזול, "איפה קסדת האופל של פלוטו?" היא לחששה בכעס. ,קסדת המה?!" שאל ג'יימס, "האופל." היא אמרה והחזיקה בפני. "את אמורה לדעת לא כן?" ונעצה קלות את ציפורניה החדות בלחיי. "תעזבי אותה!" סינן ג'יימס ונתן סתירה חזקה לידה של המורה למתמטיקה. "תשתוק בן אפולו." היא צעקה ודחפה אותו על הרצפה. "אל תגעי בו! צעקתי למראה הדם שנזל מאפו של ג'יימס. –רגע…היא אמרה 'קסדת האופל'! איפה…יפה שמעתי את זה בעבר?!
החזקתי חזק בצמיד שלי, זה הדבר היחידי שלי מאבא שלי. 'את תדעי מה הזמן. כשהוא יגיע, תשפשפי קלות את התליון של השרשרת.' קולו של אבי כאשר הייתי בת כמה חודשיים הדהד בראשי, כן. אני עדיין זוכרת את הדבר.
זה הזמן.
קול הדהד בראשי, בלעתי את רוקי ושפשפתי קלות את תליון השרשרת. "וואו." נשמע קולו של ג'יימס מאחורי בעוד….
התליון נפל לידי וצמח לאורך שני מטר. הלהב השחור של חרב הארד החזיר את האור הקלוש שחדר מבעד לחלון הקטן ש חדר השרת. בחנתי בקפידה את חרב הארד שפשוט צמחה מתוך התליון שלי בצורת גולגולת. אחזתי בחרב, שחררתי את אחיזתי למראה כמה מילים הכתובות שם וסמל בסופן. צמצמתי את עיני, השפה הייתה לטינית עתיקה, אך לשם שינוי אם הדיסלקציה שלי, הצלחתי להבין מה כתוב שם. מה שהיה מוזר ביותר!
-מוות אף פעם לא כואב יותר מחיים. המשפט החרוט לאורך החרב. ואז זה הכה בי. שתי המילים האחרונות בצבע אדום כדם וסמל לידן.
-ילדי פלוטו. סמלו של האל הופיע לידן, אם הדבר שייך לילדי פלוטו, פרוש הדבר שהחפץ שייך לאל השאול עצמו. אז…למה