זה סופו של כל אדם

לפעמים אני חושבת ששכחנו מי אנחנו ומה מטרתינו בעולם, יש כאלה שיגידו שאין מטרה. אולי הם גם צודקים, הרי הסוף הוא ידוע מראש, כולנו נמות.
מתייסרים על העבר, בהווה מנסים לשפר את העתיד, ולפני שנתת לעצמך לנשום, להביט על התוצאות ולחייך, אתה כבר קבור כמה מטרים מתחת לאדמה, עם שלט נחמד ופרח רקוב.
נאחזים ברסיסים, בעולם המנופץ שההיסטוריה השאירה לנו. לומדים על כמה שלקודמנו היה רע, ולמעשה חווים אותו בעצמינו, על בשרינו. ולא חברים, כאן זה לא נגמר. הרוע נמשך, אין לו סוף, אף אחד לא באמת יודע איפה הייתה ההתחלה. עוד לא נוצר הפיתרון, עוד לא נאמרה המילה שתעצור אותו. אנחנו רק חושבים על המשכיות, על להותיר פה שושלת, מישהו שיספר את סיפורינו, חותם עלוב שיעבור מפה לאוזן כמו טלפון שבור. לא אתפלא אם הנכדה של הנכדה של הנכדה שלי תחשוב שאני הייתי עם זנב. הסבירות הגבוהה היא שהיא בעצמה תהייה עם זנב, במיוחד עם כל הקרינה והמחלות החדשות. אנחנו מנסים ליצור חיי נצח, אך לשם מה, בכדי שנעביר אותם בצורה כה קודרת? האם גם בניי ישלחו לצבא? האם בעוד שלושים שנה אצטרך להיות אמא מודאגת כי הבן שומר על הגזרה? עוד כמה שכול יבוא על המדינה? מלחמת אחים, מלחמת עולם. הסוף ידוע, הדרך היא שאלה. אני מקווה שהעולם הבא הוא לא מקום כל כך רע…