הסירנא- פרק 32

~נקודת מבט של אלין~
למשיהו כבר קרה שהחבר המת שלך קם לתחייה ומזמין אותך לטיול ליד האגם כאילו כלום לא קרה?
רק לי זה קרה?
הלכנו במשך כמה דקות, וכול הזמן הזה שתקנו. ניסיתי למצוא מה להגיד, אבל אני יכולתי לומר? איך ההרגשה להיות מת?
הפנתי את מבטי אליו, בוחנת אותו. הוא לא נראה מוזר. הוא נראה כמו תמיד- שיער שחור-חום מתולתל, עיניים בצבע חום ואדום. הדבר היחיד שהשתנה זה שעכשיו עורו היה די חיוור, והבגדים שהוא לבש היו קרועים. זה היו אותם בגדים שהוא לבש באי- חולצה שחורה עם איזשהו הדפס שלא היה לי כוח לקרוא, ג'ינס כחול כהה ארוך, נעליים שחורות גבוהות. אבל משום מה משהו בו נראה לי מוזר.
"הלו? כדור הארץ לאלין? את שם?"
מצמצתי כמה פעמים בהפתעה, מובכת על זה שהרשיתי לעצמי לשקוע במחשבות.
"מה קרה?" הוא שאל אותי, מתבונן בי במבט סקרן.
"מה? אה, אני בסדר. אני סתם מסתכלת על החבר שלי שהיה מת לפני כמה שעות," אמרתי בציניות, אבל גם עם מידה קטנה של עצב. אלים, איך אפשר להתמודד עם זה?
התיישבנו על החול החם, רחש הגלים היה הדבר היחיד שנשמע באותו רגע. ושוב השתררה השתיקה הזאת- שתיקה טעונה במתח, שרציתי כול כך לשבור אותה.
"אז מה בדיוק קרה?" השאלה פרצה מבין שפתי בפתאומיות כזאת שלא הבנתי מה עשיתי. השאלה הזאת הציקה לי כול הזמן הזה שהלכנו. ואז הוא נאנח, והביט על הגלים.
"מתתי. הגעתי למבואה של כארון. ואז חזרתי," אמר, כאילו זה דבר שגרתי.
"מה זאת אומרת, חזרת?"
הוא לא ענה לי מיד, אלא הסתכל על האופק.
"זו הייתה אמא שלי."
הבטתי עליו בבילבול. הוא אמר לי שהוא לא הכיר את אמא שלו. אז למה הוא הזכיר אותה עכשיו?
הוא הבחין במבט המבולבל שהיה על פני, וגיחך.
"כן, גם אני קיבלתי תא זה ככה. אבל האישה ההיא- זאת שהתחילה את כול זה- היא אמא שלי."
"איך זה יכול להיות?"
"קוראו לה אנג'לין. כשהיא הייתה קטנה ההורים שלה מתו, והשאירו אותה לחיות ברחובות, לבד. היה לה קול יפה, ומזה היא בעיקר חיה. היא הייתה שרה, ולפעמים היו מביאים לה כסף.
"יום אחד, אפולו הבחין בה כשהוא שוטט לו בעיר. אני לא ממש זוכר איזו. הוא הבחין בשירה שלה, והוא בירך אותה בברכתו. היה לה טוב יותר, האנשים התחילו להביא לה כסף שהספיק לה ליום שלם.
"יום אחד, כשהיא הייתה בת 18, ציידות ארטמיס עצרו לנוח בקרבת מקום. היא לא אכלה כבר הרבה זמן. איכשהו, היא נכנסה לעימות עם ציידת אחת, ואז היא הרגה אותה. ארטמיס קיללה את אנג'לין, והברכה של אפולו הפכה לקללה. היא הפכה לסירנא- ניזונה מחלומות של אנשים בעזרת השירה שלה."
"אבל איך זה קללה? לרוב האנשים בעולם יש חלומות." קטעתי את דיבורו של סמי.
"היא יכלה לעשות את זה בימים מסוימים מאוד. משהו עם הכוכבים. אחרי התקרית עם ארטמיס, עברו 3 שנים עד שהיא פגשה את אבא שלי. הם נפגשו באיזשהי מסעדה. הם יצאו ביחד במשך כשנה, והוא הציע לה נישואים. היא הסכימה, ואחרי 5 שנים נולדתי אני.
"אבא שלי ידע על הקללה. הוא ידע עליה, ובכול זאת לא עזב אותה. אבל הוא ידע שבסוף היא תעזוב אותו. לא מתוך שנאה- אלא כי היא לא יכלה להיות בחברת אנשים כול כך הרבה זמן. ואחרי שנה היא באמת עזבה. אני גדלתי, והיא בנתיים חיה בצללים, על האי שהיינו בו, והמרירות שהייתה בה הפכה אותה למפלצת."
הוא נשכב על החול הרך, בוהה בעננים החולפים מעלינו. ואז הוא נאנח, והמשיך לספר.
"היא רצתה להפיל את האלים, לשלוח אותם לטרטרוס. והיא גם מצאה דרך- אם היא תשתה את דמם של ארבעת הילדים ששולטים בארבעת היסודות- מים, אדמה, אש ואוויר- היא תהיה חזקה מספיק כדי לשלוח לפחות את אחד האלים לטרטרוס. אבל הם חייבים להיות בני פחות מ-20, והיא הייתה צריכה לעשות זאת בתאריך מסוים מאוד. שהוא, דווקא, היום."
"מה יש היום?"
"אף פעם לא סיפרתי לך? היום הולדת שלי חל היום, היום אני בן 19."
בהיתי בו בהלם. אף פעם לא ידעתי מתי היום הולדת שלו חל, מאיזשהי סיבה הוא לא סיפר זאת לאף אחד.
"למה אף פעם לא סיפרת לי?" שאלתי.
"למה את אף פעם לא סיפרת שהיית ציידת? לכולם יש סודות." הוא חייך לעברי, ואז שמתי לב שהעין האדומה שלו כבר לא אדומה כול כך, אלא אדום עמום כמו שהיא הייתה לפני שיצאנו למסע החיפושים.
"העין שלך כבר לא זוהרת," פלטתי. הוא נראה מופתע, אבל אז הוא התעשת.
"אחרי שמתתי, אמא שלי ביקשה מלילי להחזיר אותי. שמעת פעם על נשמה תמורת נשמה? אמא שלי הקריבה את חייה כדי להחזיר אותי לחיים."
בהיתי באופק, לא מוציאה מילה מפי. איך אפשר לקבל את זה כול כך בקלות? הוא הבחין בזה, וגיחך.
"הרבה לעכל, לא? החבר שלך הוא חצי מפלצת, זה לא משהו ששומעים בכול יום…"
"החבר שלי הוא אידיוט, זה מה שהוא. סמי, אתה לא מפלצת, אוקיי? וגם אם הייתה אחד כזה, לא אכפת לי. אני אוהבת אותך כמו שאתה. ואתה לא מת לי שוב, ברור?" פלטתי בנשימה אחת. הוא חייך לעברי, ואז רכן לפנים ונישק אותי קלות.
"אני אוהבת אותך," לחשתי לו.
"גם אני." הוא לחש גם הוא.

"אנחנו כול כך הולכים להסתבך." אלינה צחקה בזמן שאני, היא וסמי הלכנו לבניין המרכזי.
היא לא הפסיקה להעיף מבטים מתוחים לעבר סמי, כאילו חששה שהוא יעלם באמצע ההליכה. טוב, אי אפשר להאשים אותה, נכון? לא כול פעם את רואה מישהו שיקר לך מת ואז חוזר לחיים. הרבה שאלות עדיין ניקרו לי בראש, אבל החלטתי לחכות עם זה לאחר כך. סמי נראה כמו מישהו שעוד כמה רגעים עומד להתעלף, ואלינה לא נראתה טוב יותר.
כבר מרחוק יכולנו לראות את כירון ואת מר ד' משחקים קלפים על המרפסת של הבניין המרכזי.
"אז הנה אתם. עשיתם לנו הרבה צרות, אתם יודעים." קולו של מר ד' הרעים כרעם כשנעמדנו מולו.
"אנחנו מצטערים," אמרה אלינה. "אבל זה היה נחוץ. לילי ואנני נחטפו, ולא היה לנו זמן לבקש מסע חיפושים."
כירון הנהן. "ספרו לי כול מה שקרה." ציווה.
ואז סיפרנו לו הכול. החל מהאגם, ועד לבואנו חזרה למחנה החצויים. מובן שהשמטנו כמה פרטים, כמו הלילה לפני היציאה למסע…
סמי היה זה שבעיקר דיבר. אני ואלינה לפעמים הוספנו דברים שהוא שכח, ומובן שאת הקטע אחרי המוות שלו אלינה סיפרה. לי זה עדיין כאב.
בסופו של דבר, העונש היחיד שלנו היה לשטוף כלים במשך חודשיים. זה לא היה כול כך רע, עם סמי ואלינה לידי. שתקנו בדרך לחדר האוכל, ואלינה נראתה כאילו היא רוצה להגיד לי משהו, אבל בסוף מתחרטת.
"אלים, מה את רוצה להגיד?" שאלתי אותה כשהתיישבנו בשולחן של בני אפולו. מובן שהיא לא יכלה לענות לי בגלל כול הרעש ששאר בני אפולו עשו.
"איך היה במסע?" שאלה מארי. היא הייתה בת 9, והיא נראתה כול כך חמודה עם השיער השחור שלה.
"מישל אומרת שסמי מת, אבל אני ראיתי אותו בדרך לכאן."
"מה עושים כאן החצויים הרומיים?"
"למה בכלל יצאתם?"
בקושי רב הצלחתי לענות על כול השאלות ששאלו אותנו. בסופו של דבר חזרנו אני ואלינה בחזרה לביתן, שמחות על הפרטיות שניתנה לנו, למרות שעדיין היינו רעבות.
"אז מה רצית?" שאלתי אותה.
היא הסמיקה, ואז היא ענתה: "אני וג'יימי זוג."
חיבקתי אותה בחזקה, חיוך ענקי על פניי. "מזל טוב! ממתי? מה קרה? איפה?" התנפלתי עליה בשאלות.
היא צחקקה בעצבנות, והסיטה את שיערה לאחור. "הלכנו ליער, הוא נישק אותי, ואז… דיברנו."
"מה זאת אומרת, דיברתם? על מה?"
"שאלתי אותו איך חצויי יכול לאבד את הכוחות שלו. הוא סיפר לי שלאית'ן זה קרה. הוא נולד עם דיבור הקסמה, מתנה מונוס- אפרודיטה. באחד ממסעות החיפושים שלו, הוא פגש את נמסיס. אחד מחבריו עמד למות, אז הוא ויתר על דיבור ההקסמה שלו בתמורה לחיים של החצויי ההוא."
הופתעתי מהסיפור הזה. חצויי יכול לאבד את כוחותיו?
התנערתי ממחשבותי כשאלינה דחפה אותי. "תזהרי, הם באים. אם את לא רוצה שהם יהרגו אותך בשאלות, כדי לך להעמיד פנים שאת ישנה."
גיחכתי אליה, שמחה שחזרנו לשגרה. ובדיוק כשמארי נכנסה לביתן, יכולתי לראות את סמי מנופף לי, כשעורבת שחורה יושבת לו על הכתף.