ilana2908
אני. שונאת. בית. ספר.
אני *עכשיו* הולכת לכתוב את פרק 32. עכשיו.
נ.ב: יש את פרק 32, ואז 5 שנים לאחר מכן- שניהם מנקודת המבט של אלין.

הסירנא- פרק 31

ilana2908 09/10/2013 900 צפיות 4 תגובות
אני. שונאת. בית. ספר.
אני *עכשיו* הולכת לכתוב את פרק 32. עכשיו.
נ.ב: יש את פרק 32, ואז 5 שנים לאחר מכן- שניהם מנקודת המבט של אלין.

~נקודת מבט של אלינה~
אני שונאת כשיושנים על המיטה שלי.
אחרי שאלין התעופפה עם הפגסוס שלה למחנה, אני נשארתי עם אית'ן. אל תבינו אותי לא נכון, הוא בסדר. רק שהוא חופר.
בהתחלה דיברנו על ההבדלים בין מחנה יופיטר למחנה החצויים. אחרי זה הגענו איכשהו לדבר על האלים והכוחות שהחצויים מקבלים מהם.
סיפרתי לו שאני די גרועה בקשתות, למרות שאני בת אפולו. סיפרתי שיש לי כישרון לנבואות, ולשירה. גם קצת לריפוי. אבל קצת.
הוא סיפר לי שאין לו ממש הרבה דברים שהוא ירש מאימו. הדבר היחיד שהוא ירש ממנה היה דיבור הקסמה, אבל הוא איבד את היכולת להשתמש בו.
"מה זאת אומרת?" שאלתי בתימהון. לא שמעתי אף פעם על חצוי שאיבד את היכולת להשתמש בכישרון שלו. אבל הוא רק משך בכתפיו והפנה את מבטו. ככה בערך השיחה שלנו נגמרה.
הוקל לי כשראיתי את המחנה.
כירון וג'יימי דיברו ביניהם, והפנו את מבטיהם כשנחתנו. ג'יימי חייך לעברי, ואני די בטוחה שהסמקתי. אני אפילו לא יודעת למה. הוא רק בן!
החלטתי להתעלם מזה, ופניתי ללכת לביתן 7. בדרך חשבתי על כול מיני דברים- המחנה, ג'יימי, המסע שעבר עלינו.
וסמי.
עדיין לא קיבלתי את העובדה שהוא מת. זה היה נראה כמו חלום רע שאני עומדת להתעורר ממנו. ולמרות שידעתי שאלין הייתה מתה אילולא הוא, קצת כעסתי עליו. למה? לא יודעת. אולי בגלל שהוא השאיר אותי ואת אלין להתמודד לבד עם התוצאות של זה, בלי אף אחד שיצחיק אותנו, או יעשה דברים מטופשים בלי לשים לב אפילו.
סמי מת.
המילים האלה הדהדו בראשי כמו הקלטה- שוב, ושוב, ושוב. אפילו לא שמתי לב לזכוכיות שהיו פזורות ליד מיטתה של אלין. אבל כן שמתי לב לזאק שישן על המיטה שלי.
״זאק…״ רטנתי בשקט, אבל הוא אפילו לא הרים את מבטו. בתגובה העפתי אותו מהמיטה, והתיישבתי במקומו. הרשיתי לעצמי לחייך חיוך קטן. אף אחד לא יושן על המיטה שלי.
ואז נרדמתי, ומחשבותיו סובבו בעיקר על סמי, אך גם על איך חצוי יכול לאבד את כוחותי.

"היי, אלינה, כירון רוצה לדבר איתך ועם אלין. ראית אותה במקרה?"
"אני לא יודעת. ישנתי."
ג'יימי חיכה לי ליד הביתן, בעוד שאני מסתכלת בתימהון על מיטתה הריקה של אלין. אלים, לאן היא נעלמה? אולי היא…
אל תחשבי אל זה. פשוט, אל.
״אממ… אלינה?״ שאל ג׳יימי בקול מהוסס.
״מממ?״
״את אולי רוצה לטייל קצת?״
השאלה די הפתיעה אותי. בשביל מה הוא רוצה לטייל איתי?
"את יודעת, סתם… בשביל להכיר לי את המחנה," הוא אמר, כאילו קורא את מחשבותי. הנהנתי, מסתכלת בבישנות בבגדי. הם היו מלוכלכים, ונראתי בכללי זוועה.
"אממ…. עכשיו?" שאלתי במבוכה.
הוא משך בכתפיו. "למה לא?"
נאנחתי, קמה ממטתי. צעדתי כמה צעדים לפני שחזרתי אחורה ולקחתי את הפגיון שלי. לא זכרתי ששמתי אותו איפשהו, אבל כנראה הייתי עייפה מידי מכדי לזכור משהו.
"את לא עומדת לדקור אותי למוות, נכון?" שאל בחשדנות. חייכתי חיוך קטן, והתקדמתי לעברו. ואז הלכנו ביחד לכיוון היער.
למה היער? יכולנו ללכת לכול מקום אחר במחנה. לעץ של תאליה, שמשקיף על כול המחנה. לאגם, עם מימיו הצלולים. יכולנו אפילו ללכת לקיר הטיפוס!
השאלה הזאת העסיקה אותי כמה דקות, בזמן שניסינו -לשווא- לא להשרט בגלל הענפים.
"זה מקום יפה, את לא חושבת?" שאלתו של ג'יימי הקפיצה אותי. הבטתי סביבי, וגיליתי שאני נמצאת במקום שלא הייתי בו עד היום. עמדנו באמצע קרחת יער, והעצים שהיקיפו אותנו השרו אווירה של ניחוחות מתוקה, והדבר היחיד שרציתי באותו רגע היה לשבת, להתכרבל לצידו של ג'יימי, ולבהות בשמים.
התיישבתי, ונשענתי על אחד העצים. ג'יימי התיישב לידי, ושנינו הסתכלנו אחד על השני. הוא חייך אלי, ואני חייכתי אליו בחזרה. באותו רגע כול דאגותי התנדפו כאילו לא היו- לא לגבי אלין, לא לגבי סמי, ואפילו לא לגבי זה שאני נראית כאילו התאבקתי עם עץ והפסדתי. באותו רגע זה היה רק אני והוא, ולא שום דבר אחר.
ואז הוא רכן אלי, ונישק אותי קלות.


תגובות (4)

סוף סוף המשכת… ותמשיכי עוד!

09/10/2013 12:11

ברוכה הבאה לאתר ^^
ועוד 2 פרקים אני גומרת… >

09/10/2013 12:36

כן… את תעשי לזה המשך?

09/10/2013 12:47

לא, אני כותבת סיפור חדש…
הוא קצת קשור למיתולוגיה, אבל רק קצת…

09/10/2013 13:09
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך