הסירנא- פרק 30

~נקודת מבט של סמי~
אם אתם מתים, תזהרו- זה לא כיף!
אם אתם רוצים לדעת איך זה למות- תנסו בעצמכם. אבל זה לא משהו שאני ממליץ. זה הרגשה מוזרה שאני אפילו לא יכול לתאר. זה לא כואב, לא- זה משהו גרוע מזה. אבל מה אני מסביר את זה? אתם כבר תחוו את זה.
הדבר האחרון שאני רואה בחיים זאת אלין, בוכה. אני מעדיף אותה שמחה וצוחקת, אבל אני חושב שאם החבר שלכם היה מת, אז גם אתם הייתם בוכים. אבל אז אני מת, ולהפתעתי אני מוצא את עצמי במבואה, מול מישהו עם חליפה איטלקית יקרה.
להפתעתי הוא רטן. "עוד אחד…. כמה אפשר! אני באמת מצפה שהאדס יעלה לי את המשכורת! אבל לא, הוא עומד על שלו, ואני תקוע כאן עם המתים הזקנים האלה! אתה באמת מת ילד, נכון?" הוא הפסיק את שטף דיבוריו ופנה אלי סוף סוף. הוא הביט בי בחשדנות. בלעתי את רוקי, והנהנתי.
"אתה כארון, נכון? זה שמשגיח על הנשמות שעוד לא הגיעו לשאול" אמרתי. הוא נאנח, מצביע על כמה נשמות שהיו שם. בהתחלה לא ראיתי אותם, אבל ככול שהסתכלתי ראיתי אותם יותר ויותר. "הם כבר יושבים שם הרבה זמן. אבל לפחות הם לא נדחפים כמו כולם" ואז ראיתי את כול שאר הנשמות, ליד משהו שנראה כמו מעלית.
התיישבתי על אחד הכיסאות הפנויים, משאיר את כארון רוטן על כמה נשמות שהפריעו לשתות קפה. קיפלתי את הרגליים, כך שיכולתי לשים את הראש על הברכיים.ניסיתי לחשוב בצלילות. מה יקרה לי עכשיו? אני אחכה כאן מיליון שנה, אחרי זה אגיע לשאול, ו…. מה אז?
עצמתי את עיניי, מנסה לעלות בדימיוני את פניה המחייכות של אלין. אבל במקום זה, ראיתי את כול חיי.
כן, אני יודע מה אתם חושבים- שזה עוד כמה שעות של שעמום. אבל החיים של חצויים בכלל לא משעממים. טוב, לא שלי בכול אופן.
בהתחלה ראיתי את החתונה של הוריי. ידעתי שאני עוד לא נולדתי, כי ההורים שלי התחתנו 5 שנים לפני שאני נולדתי. הם ארגנו חתונה די יפה, ונראו ממש מאושרים ביחד.
אחרי זה ראיתי את אבא שלי יושב בבית חולים, והוא נראה מודאג. כמה דקות אחרי זה, דוקטור כלשהו פנה אל אבא שלי, ולמרות שלא שמעתי מה שהוא אמר, ידעתי די טוב מזה-
"נולד לכם בן."
אבא שלי נראה ממש מאושר, והוא נכנס לחדר שאמא שלי ואני הקטן היינו בו. אבל אחרי זה התמונה השתנתה, והיינו בבית שלנו. אבא שלי נראה די עצוב, ואמא שלי הייתה נסערת. אני ישבתי על השולחן, לועס משהו שהיה שם, לא מודע לוויכוח שהתחולל מלפני. ואז אמא שלי חיבקה את אבא שלי ויצאה מהבית. אבא שלי היה שבור, אבל ניסה שלא לבכות מולי. אני הפסקתי ללעוס את מה שזה לא יהיה, והתחלתי למשוך לאבא שלי בשיער. אפילו אז הייתי חכם.
ומאז השנים עברו. ראיתי אותם כמו סרטון בהילוך מהיר מאוד, ואחרי כמה דקות מצאתי את עצמי במוסך שאני ואבא שלי כול פעם עבדנו. הקצב הואט, ויכולתי לראות שזה היה בערב שהמוסך נשרף. כול כך רציתי לעצור את רצף ההתרחשויות, אבל גיליתי מהר מאוד שאני לא יכול לעשות כלום. אני לא בטוח שהיה לי אפילו גוף.
ראיתי איך המוסך נשרף, ואבא שלי נלכד בחדר הבוער. כמובן שהאש לא עשתה לו כלום, אך התקרה הבוערת נפלה עליו, והוא נקבר תחת ההריסות של המוסך.
סוף סוף ידעתי איך אבא שלי מת.
לא רציתי לראות את ההמשך של הלילה הזה, אז עצמתי את עיניי. כשפתחתי אותם שוב, מצאתי את עצמי בבית הספר השישי שלי.
כן, אמרתי שישי. 3 שנים אחרי התאונה ההיא, וכבר סילקו אותי מחמישה בתי ספר. ילדים הציקו לי בגלל שאני יתום, אז כול פעם שהם הגזימו הייתי מרביץ להם, ואז היו מסלקים אותי. ואז היו שולחים אותי למקום אחר, משפחה אחרת, בית ספר אחר.
הלכתי לבית ספר כמו כול יום. כשהגעתי לכיתה -ח'4- אף אחד לא התייחס אלי, וזה היה די חדש לי. הייתי רגיל שהילדים בכיתה היו צוחקים עלי בגלל הלבוש הגותי שלי, בגלל העין האדומה שלי, ואפילו בגלל ההורים שלי.
ושוב- כן, אמרתי לבוש גותי.
ג'ינס שחור עם קרעים, מגפיים גותיות, חולצת בית ספר שחורה, כובע גרב כחול כהה, שיער צבוע חלקית בצבע אדום, ועוד הרבה דברים גותיים. כן, הייתי גותי, ושרפתי כול מה שהמשפחות המאמצות שלי הביאו לי. בניגוד לאבא שלי, שלא השתמש בכוח שלו כול הזמן שלא היה במחנה, אני השתמשתי בו הרבה. זו אחת הסיבות שצחקו עליי. אני הייתי הפריק, זה ששרף כמה בתי ספר.
באותו בוקר הדבר היחיד שעשו לי זה לשים לי רגל בכניסה שלי לכיתה. התיישבתי במקום הקבוע שלי בסוף. הנחתי את התיק שלי והתחלתי לעשות שיעורי בית שלא סיימתי, כששרה ניגשה אלי.
שרה היא אחת המקובלות, והיא יפה בטירוף. יש לה שיער חום ארוך, והוא היה מסלוסל בקצוות וצבוע בצבע בלונד. העיניים הירוקות שלה נצצו, והעגילים הירוקים שהיא עונדת תמיד התנדנדו על אוזניה בצורה חמודה. 'אלין בהרבה יותר יפה' חשבתי לעצמי. אבל לפני שפגשתי את אלין, שרה הייתה הילדה הכי יפה שפגשתי.
"יש מורה מחליפה, לא צריך לעשות שיעורים." קולה הרך הקפיץ אותי. משכתי בכתפיי, וחייכתי אליה. היא הייתה יחסית נחמדה אלי, ואהבתי את זה אצלה.
"אני מעדיף לעשות אותם עכשיו" אמרתי לה. היא הנהנה ופנתה ללכת.
"אממ… שרה?" שאלתי לפני שאבדתי אומץ.
"מה קרה?" זה עוד אחד הדברים שאהבתי אצלה. היא לא הייתה שטחית כמו רוב המקובלים, והיא תמיד התייחסה אל כולם בכבוד.
נשמתי עמוק, וניסיתי להזמין אותה לדייט, אבל כמובן שאליוט וחבורת השפוטים שלו הפריעו לי.
אליוט הוא הילד שהכי הרבה צחק אלי. הוא היה מקובל מאוד, והיתה לו חבורה של שפוטים. הם תמיד הסכימו לכול דבר שהוא אומר, ועשו מה שהוא אומר. אני חושב שאם הוא היה אומר להם לקפוץ מהגג, די בטוח שהם היו רבים מי יעשה את זה ראשון.
"היי, ואלדס, הולך לאנשהו?" אליוט צעק אלי. התגובה המיידית שלי הייתה להתכווץ, כי הוא היה די קרוב אלי והוא צעק לי את באוזן. אני כמובן לא עניתי, אלא פשוט הלכתי.
"כן, כן, תברח…. בסוף תהיה כמו ההורים שלך, בורחים ממך!" גלגלתי את עיניי, מנסה למצוא היגיון במה שהוא אמר עכשיו. אבל הוא לא סיים.
"תגידו, מאיזה צד אתם חושבים שהוא קיבל את האידיוטיות? מאמא או מאבא?"
"אני חושב שמהאבא!" גיחך אחד השפוטים שלו. כיווצתי את ידי, מנסה לא להרביץ לו. אבל מובן שזה בסוף לא הלך.
"אז מה הוא קיבל מהאמא? נראה לכם שאת פריקיות? כאילו, ברור שהיא הייתה פריקית. לעזוב את הבית? אבל מדובר בסמי ואלדס. ברור שהיא הייתה עוזבת את הבית!"
ואז נשברתי. לא סבלתי שמדברים על ההורים שלי ככה, והכול התרחש מהר כול כך שלא הצלחתי לראות.
נתתי מכה חזקה לאליוט, והוא עף על הקיר. הוא ניסה לקום, אבל אני בעטתי בו. בעטתי בו כול כך חזק שהוא איבד את ההכרה.
"שלא תעז לדבר אל ההורים שלי ככה!" צעקתי.
ואז המורה נכנסה.
בהתחלה היא לא הבחינה בכלום, ואז כשהיא ראתה את אליוט מחוסר הכרה, ואותי עומד מעליו, היא לא הצליחה לדבר מברוב כעס.
ובסוף היא הצליחה. "סמי ואלדס!! לך. אל. המנהל. עכשיו!" היא ממש זעמה, אבל אני ניסיתי לשמור על הבעת פנים שלווה. ראיתי את שרה עומדת ליד אליוט, ומסתכלת עלי בעצב. נאנחתי, לקחתי את התיק שלי, ויצאתי לחדר של המנהל.
ברור שהדרך כבר הייתה מוכרת לי. במחצית הראשונה ביקרתי במשרד של המנהל יותר מידי פעמים- ובכולם הוא דיבר על ההתנהגות שלי. לכן נכנסתי לחדר, שמטתי את התיק שלי ליד הכניסה, והתיישבתי על הכיסא מול המנהל. בהתחלה הוא הביט בי, ואחרי זה נאנח. ואז הוא פנה אל מישהו שלא ראיתי כשנכנסתי.
"אנחנו נדבר על זה אחר כך, בסדר?" אמר המנהל. האיש שהוא דיבר איתו הנהן, ואז בחן אותי. היה לו כובע גרב כמו שלי, רק ששלו היה ירוק. הקביים שלו נחו לידו, אבל הוא לא נראה כמו מישהו שצריך אותם. הוא חייך אלי, אבל אני לא החזרתי לו חיוך. משהו בו נראה לי לא בסדר.
"אז, סמי. מה עשית הפעם?" המנהל פנה אלי.
אני רק משכתי בכתפיי. "אני חושב שאליוט צריך אמבולנס," אמרתי עם חיוך קטן.
המנהל השעין את ראשו על ידיו. "זו הפעם השלישית, רק החודש! אתה יודע מה זה אומר," הוא אמר באומללות. הוא היה המנהל היחיד שבאמת דאג לי, והוא היה אמור לשלוח אותי לחפש בית ספר אחר לפני חצי שנה. אבל הוא כול פעם ויתר לי.
"אני מסולק רשמית מהבית ספר" אמרתי בהשלמה. מעניין לאן ישלחו אותי הפעם. אולי לוס אנג'לס. אולי סאן פרנסיסקו….
האיש כיחכח בגרונו. הוא ישב כול כך בשקט ששחכתי שהוא שם. "זה הולך די טוב עם…. אממ," הוא הביט בי בחשדנות, כאילו אני עומד לפוצץ משהו- משהו שאני באמת רוצה לעשות. "עם מחנה הקיץ שדיברנו עליו"
"אני לא הולך לשום מחנה קיץ משעמם" אמרתי. הדבר האחרון שאני צריך זה עוד השגחה.
להפתעתי האיש חייך. "אתה תגלה שלא יהיה שם משעמם בכלל." הוא הודה למנהל, וקם לעזוב. אני נשארתי לשבת על הכיסא, מול המנהל.
"אז אתה בא, או לא?" שאל האיש.
נאנחתי, בוחן את האפשרויות. אני יכול ללכת לשם, להשתעמם למוות, ואז לגרום למשהו שישלח אותי לבית כלא לעבריינים צעירים. או שאני יכול לברוח.
חייכתי חיוך מזיוף, קמתי, לקחתי את התיק, ויצאתי. הלכתי מהר, וכשהגעתי לדלתות של בית ספר, התחלתי לרוץ.
ואז התמונה השתנתה.
מצאתי את עצמי בבית של ההורים המאמצים שלי, מסתגר בחדר שלי בזמן שהם מדברים עם האיש המוזר ההוא. התחלתי לבעוט בדברים, ואז דסטני פחתה את הדלת שלי.
דסטני היא הילדה של ההורים המאמצים שלי. היא בת 7, והיא ממש חמודה. יש לה קול חמוד כזה, והיא אוהבת למשוך לי בשיער. אבל באותו הזמן הייתי מעוצבן מידי, ולא היה לי כוח לשטויות שלה.
"אמא אמרה שאתה עוזב." השיער השחור שלה היה אסוף בצמה, ובעיניים החומות שלה היו דמעות. הרמתי אותה, כך שהיא הייתה בגובה העיניים שלי. "אני יתגעגע אליך, קטנטונת" לחשתי לה.
ואז אמא שלה צעקה עליה שתתן לי לארוז בשקט.
התמונה השתנתה, ומצאתי את עצמי במונית עם הבחור ההוא. הוא הסביר לי שזה מחנה לחצויים- חצי אלים, חצי בני תמותה. הוא אמר שהוא סאטיר, ושהוא נשלח במיוחד כדי לקחת אותי אל המחנה.
די ברור שלא האמנתי לשום מילה שלו.
השענתי את ראשי על החלון, והדבר היחיד שאני רוצה זה לברוח ממנו. מהאיש המוזר הזה. וכשהוא אומר לנהג לעצור בשום מקום, זה אימת את החשדות שלי.
האיש. הזה. עומד. להרוג. אותי.
כשיצאנו, הוא התחיל לטפס על הגבעה ההיא שהייתה שם. לא ממש הבנתי מה יש שם, אבל בכול זאת טיפסתי. השפלתי את ראשי למטה. יודע שאם אני אנסה לברוח, אני אלך לאיבוד, או שהוא יתפוס אותי. בלית ברירה צעדתי אחריו, מופתע כשאני רואה את המחנה.
אחרי זה ראיתי את כול השנים שלי במחנה, כול הזמן שלי עם אנני ולילי, הפגישה שלי עם אלין, ובסוף- את מסע החיפושים הזה. ניסיתי להתרכז יותר באלין, אבל ברור שלא הצלחתי.
במקום זה ראיתי את אמא שלי.
"אני מקווה שהמתנה שלי תכפר על כול ה-18 השנים שבהן לא הבאתי לך מתנת יום הולדת…" היא לחשה. "יום הולדת 19 שמח…"
ואז התעוררתי, וראיתי את לילי מעלי.
הייתי בהלם גמור. מה לעזאזל קורה כאן?! אני לא אמור להיות מת? וזה… זה לא האי שהיינו בו? ועל מה אמא שלי דיברה? אין שום מצב שהיום זה יום ההולדת שלי….
הבטתי בחשדנות מסביבי, אבל העיקר לא על לילי. אין מצב שהיא מתה גם היא….. נכון?
"אני לא מתה." הרגיעה אותי לילי, כאילו קראה את מחשבותי. אבל אני עדיין הייתי חשדן.
"מה קורה כאן? אני הייתי מת, ואז…" ניסיתי לעשות סדר במחשבות שלי. משום מה לא הצלחתי להזכר בהרבה דברים. אני זוכר שחטפו אותי, הובילו אותי לכאן, ואז אלין ואלינה באו, ונתפסו. לא הצלחתי להזכר מה קרה אחרי זה, אבל אני די בטוח שאני הייתי מת.
או שאולי לא?
"אני מאושרת שזה באמת הצליח," מלמלה לילי בלחש.
"הצליח מה?" לא הבנתי על מה היא מדברת.
"אני אסביר לך על הסירה," היא אמרה בחיוך של הקלה. הסתובבתי לראות איפה הסירה שהיא מדברת עליה, אבל לא ראיתי כלום. רק את הזריחה במזרח. ואז ראיתי את הסירה של לילי- קטנה, צבועה בירוק שהתחיל להתקלף, ולא נראה שמישהו השתמש בה הרבה מאוד זמן. היא באמת חושבת שאני אשוט בזה? מת או לא, אין מצב שאני עולה עליה.
שלחתי מבט שואל אל לילי, אבל היא רק משכה בכתפיה. "או זה, או כלום."
"לא. אני לא עולה על הסירה הזאת, ואת מספרת לי מה קורה כאן. ומה לעזאזל התאריך?" שאלתי. היה לי חשד מסוים לגבי מה שאמי אמרה, אבל אז לילי נאנחה והתחילה להסביר:
"זה טקס עתיק. נשמה תמורת נשמה. אתה אמור להכיר אותו, נכון?"
עדיין לא הבנתי. זה היה כאילו המוח שלי עבד לאט יותר מהרגיל, כי לא הצלחתי להזכר כמעט בכלום. הנדתי בראשי, מחכה להסבר של לילי.
"בעקרון, אתה אמור להביא לשאול נשמה תמורת הנשמה שאתה רוצה שתחייה. במילים אחרות," היא הוסיפה כשראתה את המבט המבולבל שהיה על פני. "במילים אחרות- להרוג מישהו, ולהחזיר לחיים מישהו."
ואז עלתה בי מחשבה נוראית. "זו… זו לא הייתה אלין, נכון?" אבל לילי הנידה בראשה, ואני נאחנתי בהקלה. אבל עדיין היו לי הרבה שאלות.
"אז את מי הרגת? איפה אלין? היא בסדר? מה התאריך היום? איפה אמ… האישה ההיא?" לא רציתי לגלות לה שהיא אמא שלי. לא כרגע.
"אל תדאג, אלין חזרה למחנה, והיא בסדר. פחות או יותר. ולגבי התאריך אני לא ממש בטוחה, אבל בפעם האחרונה שבדקתי התאריך היה ה-18 ליוני….."
היא נעצרה כשראתה את ההבעה על פניי. לפי מה שהיא אמרה לי, זאת אומרת שהתאריך של היום הולדת שלי די קרוב. ב-23 ליוני…..
הנדתי בראשי, מסרב לקבל את העובדות האלה. איך לעזאזל הצלחתי לשכוח את זה? נאנחתי, טומן את ראשי בתוך ידי. הרגשתי את לילי מתיישבת לידי, מסתכלת עלי. הסתכלתי עליה בחזרה. העין האדומה שלי עיקצצה כול הזמן הזה, אבל לא התייחסתי לזה. רק רציתי לבדוק אם אני צודק….
פתאום היא קמה, מושיטה לי את ידה. "אנחנו לא עומדים לבלות את כול שאר הבוקר הזה כאן, נכון?" היא צחקה. גיחכתי, קם על רגלי, מתנדנד. נאחזתי בלילי עד ששיווי המשקל שלי חזר, ופסעתי לעבר הסירה שלה. ניסיתי להרגע, אבל לפתע תקפה אותי סחרחורת איומה. לילי הביטה בי בדאגה בזמן שהיא מתניעה את המנוע. "כואב לך?" היא שאלה.
הנהנתי, אבל אז הסחרחורת נפסקה. תהיתי מזה היה. 'כנראה הסחרחורת של החזרה לחיים' חשבתי לעצמי. גיכחתי בשקט על המחשבה הזאת.
"כדאי שתנוח קצת, עבר עליך לילה ארוך." קולה היה שקט, אך תקיף. "ותשתדל לא למות."
ואז נרדמתי לקולות אותה שירה שהובילה לכול הסיפור הזה. השירה של אימי.

אני זוכר שהתעוררתי, אבל אני לא בטוח איפה, או מתי. טוב, אני די בטוח שהיינו באוויר, על פגסוס מוזר עשוי עצמות. אני זוכר שצרחתי, אבל הרוח נשבה בחוזקה כך שלא שמעו אותי. עצמתי את עיניי, מנסה לא לחשוב על ההתפרקות של הסוס המוזר הזה, כשנחתנו. בהתחלה לא הבנתי למה אנחנו עצרנו. אלים, חשבתי שאני שוב מת! ההרגשה הייתה פחות או יותר דומה. עבר כמה שניות עד שקלטתי שאנחנו ליד מחנה החצויים.
"מה… זה סוס מהשאול?" זה הדבר היחיד שעלה לי בראש באותו רגע. כן, המוח שלי עדיין עבד לאט יותר מהרגיל.
"כן, זה היה סוס מהשאול. חשבתי שזה ברור. אתה יודע, השלד וכול זה…" קולה גווע כשראתה שאני הפסקתי להקשיב לה. השקפתי על המחנה, חושב על הרגעים שבהם חשבתי שאני לעולם לא אראה את המקום המדהים הזה. מבטי נדד אל ביתן אפולו, וחשבתי מיד אלין. איך היא? איך היא מתמודדת עם הידיעה שאני מתתי?
ללא מחשבה התחלתי ללכת אל עבר ביתן 7. לילי לא נסתה לעצור אותי, כי אולי חשבה שאני פשוט אתעלם ממנה. במצבי הייתי פשוט שורף אותה. אני רוצה לראות את אלין.
לא היה לי אכפת מהעוצר. לא היה אכפת לי מכלום. לא מהילדים שבהו בי בתדהמה, לא מהפגסוסים שהסתכלו עלי במבט של 'אתה לא עומד לרכוב עלינו, נכון?' אני פשוט עברתי על פניהם באדישות.
נעמדתי ליד הדלת, מהסס לרגע. אבל הרגע חלף, ואני נכנסתי בשקט.
ראיתי את אלינה יושנת על המיטה שלה, וזאק על הרצפה לידה. נראה לי המסכן נירדם על המיטה שלה. מבטי חלף על כול בני אפולו. הם היו די רבים. ואם אני צודק לגבי התאריך, זה עוד לא כולם. ואז מבטי נעצר על המיטה של אלין.
ליד המיטה שלה הייתה מנופצת זכוכית, ורסיס אחד היה מונח בידה. זעם עלה בגרוני ואיים לחנוק אותי. היא לא ניסתה לחתוך, נכון? מיד פניתי לבדוק את ידיה. נטולות חתכים. נאנחתי בהקלה. ליטפתי את פניה המותשות, רואה איך עיניה נפקחות לאט. היא התיישבה, ומצמצה כמה פעמים. טוב, לא בכול יום החבר שלך מת ואז את רואה אותו מולך. נכון?
בבקשה תגידו לי שזה נכון.
"סמי?" היה שאלה בחוסר אמון. חייכתי לעברה, מלטף לה את היד במעגלים.
"התגעגעת?" שאלתי. אבל היא הנידה בראשה.
"אתה הזיה?" היא שאלה בלחש.
"בואי נלך לאגם, ואני אסביר לך הכול" חייכתי לעברה חיוך מרגיע. אבל היא שוב הנידה בראשה.
"אתה חי?"
הנהנתי, החיוך לא מש מפני. ואז היא חייכה, הדמעות בעיניה.
"התגעגעתי. אתה לא מאמין כמה."
ואז היא רכנה ונישקה אותי. וזה היה אחד הרגעים הנהדרים ביותר בחיי.