הסירנא- פרק 29

~נקודת מבט של אלין~
הלוואי שהייתי מאלה שרואים רוחות רפאים.
מכירים את התחושה הזאת שאיבדתם מישהו יקר? כי אם לא, אני ממליצה לא לעבור את החוויה הזאת.
זו הרגשה מאוד גרועה.
"זה קרה באשמתי…. אם הייתי יותר זריזה…." לא שמתי לב אני מדברת בקול עד שאלינה נתנה לי מכה בכתף. "אל תחשבי על זה! זה לא היה באשמתך! סמי לא היה רוצה שתחשבי ככה…." קולה נחלש בהזכירה את שמו, רואה את השפעה של זה עלי. הרגשתי בחילה, כאב לי הראש, לא הרגשתי את הרגליים… אבל מה זה בהשוואה למה שהוא עובר? שמעתי שכשמתים- טוב, זה לא נעים. אבל קיוויתי שהוא יגיע לאליסיום.
הפניתי את מבטי אל אית'ן. הוא ישב שם, ליד המנוע, והסתכל עלי. אלינה התיישבה לידו, ושניהם בהו בי כאילו הגעתי ממאדים. "למה אתם בוהים בי?" שאלתי בעצבנות. אבל הם רק הנידו בראשיהם וחזרו להתעסק בעיסוקיהם. המנוע השמיע רעשים מוזרים ואית'ן ניסה לתקן את אותו. 'סמי היה יודע איך לתקן את המנוע' חשבתי בעצב. ואז המנוע דמם, ונחנו נתקענו באמצע הים.
"יופי! עכשיו מה? נישאר כאן לנצח? אפשר משהו טוב היום?!" צעקתי ביאוש.
"תירגעי. אני צריך כמה דקות לסדר משהו, והוא יחזור לפעול" הרגיע אותי אית'ן. ואז הוא ואלינה התחילו לנעוץ בי מבטים.
אבל לא היה לי אכפת. לא היה לי אכפת מכלום, רק מדבר אחד- סמי.
החבר המת שלי.
הרגשתי מן כזאת חמימות ביד, וחשבתי שזה אית'ן. אבל כשהבטתי ראיתי את סמי. די שקוף, אבל סמי. מצמצתי כמה פעמים, והוא נעלם. 'יופי, עכשיו אני גם הוזה!'
שמעתי על אנשים כאלה, שמתחילים להזות. ואם מתמכרים לזה, אז רוב הפעמים גומרים בקפיצה מצוק. למרות שעכשיו, זה רעיון לגמרי לא רע….
הוצאתי את הכובע של סמי. הוא נפל כשסמי…. כשסמי מת. זה היה כובע גרב כחול כהה, מהסוג שסמי תמיד לבש. חיבקתי את הכובע והתחלתי לבכות בשקט, לא שמה לב למנוע שהתעורר עד שהועפתי לאחור.
אלינה תפסה את ידי. "תזהרי או שתעופי מהסירה!" צעקה לעברי. "אנחנו עוד מעט מגיעים."
כשהיא אמרה את זה, התחלתי לראות את קו החוף, ואחריו את המזח. "זה הכובע של סמי?" שאלה אותי אלינה בשקט. הנהנתי בשקט, הדמעות עדיין בעיניי.
"עוד דקה אנחנו מגיעים!" אית'ן צעק לנו.
אבל אני התעלמתי ממנו, ממשיכה לחבק את הכובע. הרגשתי את הסירה נעצרת על החול, ואת אית'ן מכבה את המנוע. "היי, את בסדר?" הוא שאל אותי. הנדתי בראשי, לא מוציאה מילה. "אני עייפה…." פלטתי בקול חלוש.
"אל תדאגי, נבוא למחנה ואת תוכלי לישון" הוא אמר בחיוך מאולץ. אבל אני הבטתי לשמיים. הם היו שחורים, אבל היה נראה באופק פס דק של אור. זריחה. ואז ראיתי משהו מעופף- סוסים? כן, אלה בהחלט היו סוסים. אבל סוסים לא עפים…….
אבל פגסוסים כן.
חייכתי, שמחה לראות את הפגסוס האפור שאני תמיד מטפלת. הם נוחתים בקלילות ואני עולה על האמצעית- גשם. אני מלטפת אותה, והיא פורשת כנפיים ומתחילה לרוץ על החול. אני מעיפה מבט לאחור ורואה את אית'ן ואלינה רבים. המראה הזה כול-כך מזכיר לי את סמי, שאני מפנה את מבטי בחזרה לגשם.
"למחנה" אני לוחשת לה, והיא ממריאה. אני זוכה לראות את כול בוסטן מהאוויר, והמראה באמת יפה. אני מזהה את הבית של היפנוס בקצה העיר, את הבית של סמי בערך במרכז….
אני עוצמת את עיניי, מסנה להרדם. אבל הרוח שורקת באוזניי ומפריעה לי. עד מהרה הרחובות המוארים נעלמים באפילה, המתחלפת כמעט מיד באור השמש העולה. אני רואה במרחק את המחנה, ושמחה ממלאת אותי. 'אני שוב בבית' אני חושבת. 'אבל בלי סמי….' המחשבה מעבירה בי רעד של עצב, והבנה שלא משנה כמה אני לא רציתי שהוא ילך, הוא הלך. אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להמשיך הלאה. אבל זה יותר קשה ממה שאני חושבת.
אני רואה את כירון עומד ליד העץ של תאליה ולידו ג'יימי, זאק, ועוד נער ממחנה יופיטר. אנני כנראה הלכה לביתן שלה, וסקוט וטיילור הלכו לישון. אני אפילו לא יודעת אם הם יודעים.
אני יורדת מהגב של גשם, ומועדת בגלל חוסר שיווי משקל. אני נופלת על הקרקע, אבל אני לא מתרוממת. אני לא רוצה לקום. אני רוצה למות. להצטרף לסמי.
"צריכה עזרה?" דמות כהה שואלת מעליי. דמות שאני מזהה כזאק. הוא מושיט לי יד, ואני תופסת לו אותה, קמה, ומפילה אותו בדרך.
"מרושעת," הוא צוחק וקם בעצמו.
אני מחייכת, אבל רק לכמה שניות. אחרי זה, אני מסתכלת על הביתן שלי, ואז על זה של סמי.
"זה בטח מאוד כואב, נכון? לדעת שהוא מת" השאלה של זאק הקפיצה אותי. הנהנתי, מתחילה ללכת אל ביתן 7 כשזאק מאחוריי.
"אתה לא מתכוון לעזוב אותי, נכון?" שאלתי בעצבנות.
"אממ…. אם את רוצה, אני יכול לא לדבר, אבל אנחנו הולכים לאותו ביתן" הוא אמר, ויכולתי לשמוע את החיוך בקולו. נזכרתי שהוא בן אפולו, וזאת אומרת שהוא ישן בביתן שלנו. "נראה אם יש לנו מיטה פנויה" אמרתי באנחה. אבל הוא רק גיחך, והמשיך ללכת מאחוריי.
כשסוף סוף הגענו לביתן 7, אני נישכבתי על המיטה, וניסיתי להרדם. לא הייתי מודעת לזאק שתפס את המיטה של אלינה ונרדם אליה מיד. אני הייתי שקועה באיך לנפץ זכוכית בלי שישמעו אותי. בסוף פשוט זרקתי אותה על הריצפה, והדבר היחיד שקרה הוא שסקוט הפסיק לרגע לנחור, ואז כעבור כמה שניות של שקט וחרדה, חזר לנחור. לקחתי אחד מהשברים, וקירבתי אותו לעור שלי. 'אני באמת מסוגלת לעשות את זה?' שאלתי את עצמי. אבל בסוף העייפות גברה, ואני נשכבתי, ונרדמתי לשינה נטולת חלומות.
אבל כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי ממצמצת יותר מידי, במחשבות שאני הוזה.
אבל הוא לא נעלם.
סמי ישב על המיטה לידי, והוא נראה כרגיל.
כן, אני הוזה.