הסירנא- פרק 28

~נקודת מבט של אלינה~
לא. לא יכול להיות שהוא מת!
אחרי כול מה שעברנו…. זה לא יכול להיות!
כרסתי על ברכיי, נותנת לדמעות לשטוף את פני. ראייתי הטשטשה, אבל הצלחתי לשמוע את המהומה שהתחוללה באולם. אבל זה לא היה חשוב. הדבר היחיד שהיה חשוב לי באותו הרגע היה שסמי יקום, ויצחק כמו שהוא תמיד עושה. אבל הוא לא יעשה את זה יותר. לעולם.
הרגשתי יד מונחת על כתפי. "אל תבכי, הכול יהיה בסדר…" לחש לי ג'יימי.
"לא! הכול לא יהיה בסדר!" צעקתי לו. חשתי מרוקנת, חלולה…
"אלינה, בבקשה קומי" הוא התיישב על ברכיו, כך שאנחנו היינו בערך באותו גובה. הנחתי את ראשי על חזהו, הדמעות ממשיכות לזלוג. הוא ליטף את גבי, העובדה שהחולצה שלו רטובה מדמעותי לא מפריעה לו. אך פתאום הוא קם, ולי לא הייתה ברירה אלא לקום אחריו. ניגבתי את דמעותי ככול שיכולתי, והסתכלתי סביבי.
האולם נראה כמעט אותו דבר כמו שהוא נראה כשהגענו אליו- השולחן עמד במקומו, הנברשות עדיין נתלו מהתקרה. אך החלון היה מנופץ, דם היה כמעט בכול מקום, והיתה אווירה עצובה. ראיתי את אנני ולילי בוכות ליד אלין, זאק וג'יימי מחפשים נקטר בשביל אית'ן ועוד מישהו.
אבל האישה ההיא נעלמה, ולא היו שומרים בסביבה.
ניגשתי אל אלין, שאפילו לא הרימה מבט אלי. לילי הסתכלה אלי, וחיבקה אותי. חיבקתי אותה בחזרה, אבל רק לרגע. אחרי זה היא התנתקה ממני, מנגבת את דמעותיה.
"את יכולה בבקשה להגיד לי חדשות טובות?" היא שאלה אותי בלחש. הנדתי בראשי, סורקת אותה.
שיערה היה חום ומסופר בתספורת קארה. עיניה הענבריות היו אדומות מבכי. בגדיה היו קרועים, והיא נראתה עייפה. כולנו היינו עייפים. ובעיקר עצובים.
"אני רק רוצה להסתלק מכאן" היא אמרה.
"גם אני" אלין הייתה זאת שלחשה הפעם.
"אז בואו פשוט נלך. נשלח הודעה למחנה, והם יבואו" אמרתי.
"לא! אני לא משאירה כאן את סמי!" צעקה אלין.
"הוא מת. את לא יכולה לעשות כלום בנוגע לזה" אמר זאק שהופיע מאחורינו. ראיתי את לילי מעבירה יד בשערה, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מתוחה.
אלין לא הגיבה, אבל לא ציפיתי שהיא תגיב. ניסיתי לנחם אותה, אבל לא ידעתי מה לומר. 'אתם עוד תיפגשו'? אולי הם יפגשו בשדות אספדל, או באליסיום, אבל רוב הסיכויים שהם לא יזכרו זה את זה. אף אחד לא זוכר מה קרה לו בחייו אחרי המשפט. טוב, חוץ מבני האדס/פלוטו.
"אל תדאגי אלין, אנחנו נארגן לו קבורה וכול זה" אמרה אנני. היא הרימה את מבטה, ואחרי די הרבה זמן סוף סוף ראיתי את פניה.
שיערה היה שחור, ועיניה היו אפורות, אך גם הן היו אדומות מהבכי. כמו לילי, בגדיה היו קרועים, והיא הייתה מלוכלכת. הדמעות החתימו את לחייה, והיא לא ניסתה למחות אותן.
לילי קמה בפתאומיות כזאת, שכמעט שלפתי את הפגיון שלי וכרתתי לה את הראש. הסתכלתי עליה במבט של 'אל תעשי את זה שוב!' ו'לאן את הולכת?'
"אני יוצאת לשאוף אוויר" היא אמרה. "מה עם השומרים?" שאלתי.
"אני לא חושבת שיש כאן עדיין שומרים. אם היא נעלמה, אז ככול הנראה השומררים נעלמו ביחד איתה" אמר ג'יימי.
הסתכלתי עליו, ואז הפניתי את מבטי אל חברו. היה לו שיער בלונדיני, עיניים כחולות, וכפי שהבנתי ממראהו- הוא היה השבוי הרביעי.הוא חייך אלי. "בלייז" אמר בשקט.
חייכתי אליו חצי חיוך, ומבטי נדד אל דלת הכניסה. היא הייתה קצת פתוחה, הרמז היחידי שלילי יצאה. חשבתי לעצמי שהיא צודקת- כולנו זקוקים לאוויר צח. הסתכלתי מחוץ לחלון השבור, ועדיין היה לילה, למרות שידעתי שעוד מעט יעלה השחר.
"אנחנו ניפצנו את החלון" אמר ג'יימי, כשראה אותי מסתכלת.
הבטתי בו בשאלה, לא מבינה.
"ראינו שעומדים להרוג את אית'ן, אבל זרקנו אבן, וזה שבר את החלון." הוא אמר במשיכת כתפיים. "זה ככול הנראה מה שהציל אותו"
הנדתי בראשי. "אני לא מאמינה שסמי מת…" לחשתי.
"כול אחד בסוף מת. חוץ מאלים, ו…"
"מי שלא מת?"
"אממ, כן." גיחכתי מנסיוני הכושל לעודד אותי.
הוא הסתכל מבעד לשברי החלון. "נראה שההסעה של המחנה שלכם הגיע" הוא אמר לי.
"אתם לא באים איתנו?"
"אני לא יודע מה עם האחרים, אבל אני אשאר המחנה שלכם לכמה ימים" הוא הודה.
"יופי, אז בואו נצא. אני כבר מאוד רוצה לעזוב את המקום הזה" אמרתי.

הסירה שלנו עדיין נחה לה על החול, אבל היא לא הייתה לבד. לידה הייתה עוד סירה, ובמרחק כמה צעדים עמדו טיילור- זאת שעזרה לי לקחת את התמונה- וסקוט, מביתן אפולו, שחזר מהפנימייה שהוא לומד בה. הוא בערך בן 16, ויש לו שיער ג'ינג'י כמו שלי, ועיניים חומות. הסתכלתי מאחורי, וראיתי את אנני, בלייז, זאק וג'יימי עומדים מאחוריי. אבל לא ראיתי את אלין, לילי, ואית'ן. 'כנראה הם עדיין בפנים' חשבתי לעצמי.
"את באה?" שאל אותי סקוט.
"אני רוצה לבדוק מה עם אלין" עניתי. הוא משך בכתפיו, ואמר: "אם את רוצה, אנחנו יכולים לחזור אחר כך" הוא אמר. "לא צריך, יש לנו את הסירה שלנו".
ראיתי את אלין ואית'ן מדברים, אבל לא ראיתי את לילי. "ראיתם את לילי במקרה?" שאלתי. הם הפנו אלי את מבטיהם והנידו אותם בבילבול. "הם כבר עזבו?" שאלה אלין. הנהנתי, תוהה מה קרה ללילי. כשראיתי אותה צצה לה ביער משום מקום, די נבהלתי, אבל שמחתי שלא קרה לה כלום.
"אני נשארת כאן ללילה."
קפאתי. מה היא אמרה? "למה? את בעצמך אמרת שאת רוצה לעזוב!"
"את תביני אחר כך" היא אמרה בשקט. נאנחתי. לילי עקשנית מטבעה, לנסות לשכנעה אותה לעשות משהו זה כמו לנסות להזיז סלע.
"יש לך מספיק אוכל ומים?" שאלתי, רואה את אלין ואית'ן קוראים לי לבוא. הבטתי בפניה של לילי בדאגה, אבל היא נשארה שלווה. משכתי בכתפיי והתישבתי בסירה ליד אלין, מרגישה איך אית'ן מתניע את המנוע.
רק מאוחר יותר הבנתי שהיום המטורף עוד לא נגמר.