הסירנא- פרק 27

~נקודת מבט של סמי~
למות משעמום זה משעמם.
ישבתי בחדרי, חושב שוב ושוב על השיחה בצהריים. אני… אני אמור לקרוא לה אמא?
שמעתי משק כנפיים, ולילה התיישבה על כתפי. לילה היא העורבת של… של האישה ההיא.
לא. אני לא מסוגל לקרוא לה אמא.
לילה הופיעה מיד אחרי שיצאתי מהאולם, ונשארה עד שהגעתי לחדר. זה לא היה אותו חדר שהתעוררתי בו מוקדם יותר היום. זה היה חדר מרווח יותר, עם מיטה, שירותים ו… בגדים.
סוף סוף בגדים נורמאליים!
חולצה שחורה עם הדפס של מוות להמונים, ג'ינס כחול כהה ארוך, וכובע גרב כחול-שחור. בלי שום כתום!
תמיד שנאתי את החולצות הכתומות של המחנה. פעם אחת אפילו שרפתי כמה מהן. אני יותר טיפוס של כחול כהה ושחור.
נשכבתי על המיטה, משחזר את כול מה שקרה היום. באמת חשבתי שיהיה לנו יום נורמאלי? עכשיו המחשבה הזאת הצחיקה אותי. לחצויים אין ימים נורמאליים!
לילה ניקרה לי את הצוואר בחיבה, ואני ליטפתי אותה. התחלתי ממש לחבב אותה, ונוכחותה די הרגיעה אותי.
לפתע היא התעופפה אל החלון ונעצה מבטים בדלת. הבטתי בדלת גם אני, מנסה להבין את פשר המבטים המוזרים שלה. ניגשתי אל הדלת, דוחף אותה כדי שתיפתח. היא זזה קצת, אבל לא מספיק. הבטתי סביבי, מנסה למצוא משהו כדי לשבור את דלת העץ הזאת. לשרוף אותה? אולי זה יצליח. הרי היא מעץ. רק שהבעיה היחידה הייתה שאני לא מצליח לזמן אש.
הושטתי את ידי אל דלת העץ, מנסה לגרום לידי לעלות באש. תחושת המחנק שבה ואפפה אותי, אך לא ויתרתי. העקצוץ המוכר בידי שב, וראיתי את ידי עולות באש ושורפות את הדלת. כיביתי אותן ברגע שהאש נתפסה בדלת, חוזר לנשום כרגיל.
דחפתי את הדלת השרופה, יוצא אל המסדרון החשוך כשלילה על כתפי. הלכתי בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע ויבוא לבדוק. היה חשוך כול כך, עד שכמעט לא הצלחתי לראות את לילה, למרות שהיא ישבה על הכתף שלי. לפתע היא התעופפה, משאירה את המקום שישבה עליו קר. המשכתי להתקדם, עד ששמעתי צעקה. צעקה מוכרת. אלין…?
הבנתי שלילה משום מה תוקפת את אלין, אז שרקתי לה. "לילה, אלי!"
היא התיישבה על כתפי, רק כדי להתעופף שוב בגלל חיבוקה המוחץ שלה אלין. "סמי, כול כך דאגתי! אתה בסדר?" היא שאלה בדאגה.
"אני אהיה בסדר כשתפסיקי למחוץ אותי!"
"אוי, אני מצטערת" היא מלמלה.
"אני יכולה עכשיו להקיא, או לחכות קצת?" ליגלגה עלינו אלינה. אלינה תישאר אותה אלינה.
"חה חה, ממש מצחיק. אז מה אתן עושות כאן?" שאלתי.
"מי, אנחנו? אנחנו קפצנו למכולת לקנות חלב, בדרך עברנו ליד, אז חשבנו להגיד 'היי'. אסור?" צחקה אלינה. גיחכתי, אבל במהירות הרצנתי.
"מה עם אנני ולילי? אתן יודעות איפה הן?" שאלתי.
"לא ממש…" הודתה אלין.
נאנחתי בתסכול. "איך אנחנו יוצאים מכאן?" שאלתי. לא ראיתי כלום, חוץ מאת אלין, אבל גם אותה ראיתי בקטנה.
"נצמדים לקיר השמאלי" אמרה אלינה כמובן מאליו. גילגלתי עיניים, והלכתי אחריהם.
אחרי כמה דקות של הליכה, ראיתי אור בהמשך המסדרון. אור חזק. התקרבנו יותר, ויכולתי לראות את אלין ואלינה יותר טוב. מהר מאוד הגענו לדלתות של האולם, שלרוע מזלנו- היו פתוחות. כול מי שנימצא בחדר היה יכול לראות אותנו, כך שהיינו צריכים משהו שיסיח את דעתם. אבל די במהרה ויתרנו על הרעיון לברוח, כי שמענו את צרחותיו של אית'ן.
הבנות הסתכלו עלי במבט מבולבל, אך גם מפוחד. הצצתי אל תוך האולם, ומה שראיתי לא מצא חן בעיניי-שני אנשי זאב החזיקו את אית'ן, והיכו אותו. ירד לו הרבה דם, והוא צרח. וראיתי אותה- יושבת על הכיסא ליד השולחן, הבעתה זעופה.
"היא די דומה לך…" לחשה לי אלין.
רציתי לענות לה, אך פתאום הרגשתי זוג ידיים נכרכות סביבי, לא נותנות לי לזוז. ניסיתי להאבק, אבל הם לא נתנו לי. ראיתי שאלה אנשי זאב, והם תפסו את אלין ואלינה.
ואז הם דחפו אותנו אל האולם, וידעתי שהלך אלינו.
כול מי שהיה באולם הסתכל אלינו. היא הסתכלה עלי בתערובת של הפתעה וכעס, ואני לא יכולתי שלא להזכר בשיחה שלנו היום בצהריים.
"אני לא חושבת שנזדקק יותר לאידיוט הזה" היא אמרה והצביע על אית'ן. ראיתי את השומר שהיכה אותו מרים את החרב. לא רציתי להסתכל.
אבל אז נשבר החלון.
מרוב הלם, אנשי הזאב שהחזיקו אותנו הרפו מאחיזתם, ואנחנו השתחררנו. אלין שלפה את הקשת שלה וירתה בשני השומרים שהחזיקו את אית'ן. הוא הסתכל עליה בתודה, ונעמד.
חיפשתי את החרב שלי בחדר. היא חייבת להיות כאן! ואז ראיתי אותה- אצלה. היא החזיקה את החרב שלי.
ראיתי את אלין מותחת חץ, מכוונת אל אימי, וצועקת: "תגידי לנו איפה כול השבויים, ואנחנו לא נהרוג אותך!" למרות שהצעקה הייתה די מרשימה, היא חייכה. "את בטוחה? כי, אני לא חושבת ככה." היא אמרה במתיקות מזוייפת, אבל אני לא הסתכלתי עליהם. ראיתי את אחד מאנשי הזאב שהחזיקו אותנו מותח חץ לכיוון אלין, ויורה.
ואז עשיתי את המעשה הכי מפגר שיכולתי לעשות באותו רגע- זינקתי אל אלין, מרגיש את החץ ננעץ כמה מילימטרים מתחת לליבי.
'אז ככה אני אמות' חשבתי לעצמי במעורפל. נשימתי הפכה להיות כבדה, תחושת הכאב הייתה גרועה יותר מכול מה שקרה לי בכול חיי. הראייה שלי הטשטשה, אבל יכולתי לראות את אלין מעליי, דמעות בעיניה.
"אני אוהב אותך" אמרתי בקול חלוש.
עצמתי את עיניי, ומתתי.