הסירנא- פרק 24

~נקודת מבט של סמי~
כבר פעם רביעית תוך ארבע ימים שאני מתעלף. שברתי שיא אישי!
הראש שלי כאב, וזה העיד שקיבלתי מכה בראש. מכה חזקה. ניסיתי לקום, אבל הרגשתי סחרחורת, והתיישבתי חזרה. הבנתי שאני באיזשהו תא בטון חשוך, כי לא ראיתי כלום. ובהחלט הרגשתי בטון.
"אלין? אלינה?" צעקתי. אולי אנחנו נמצאים באיזשהו תא, נמלטים. אבל שללתי מיד את הרעיון. לא היה כאן אף אחד, ואלין אף פעם לא הייתה עוזבת אותי אם התעלפתי.
"אף אחד לא יבוא לעזור לך" אמר מישהו בחשכה. ראשי עדיין כאב, ולא הצלחתי לזהות את הדובר.
"מי אתה?" שאלתי.
ואז היה אור פתאומי, והסתנוורתי. הגנתי על העיניים שלי והפנתי את מבטי, כמו שעושה כול בן אדם שפוי.
"מישהי רוצה לפגוש אותך" גיחך האיש. הבנתי שהוא שומר, והאור זה פנס, אבל עדיין לא הבנתי איפה אני. ניסיתי לקום שוב, ונישענתי על הקיר. הייתה לי סחרחורת, אבל ניסיתי לא לזוז עד שהיא תעבור. שמעתי פתיחה של דלת, והבנתי שהייתי בחדר. אבל איפה לעזאזל?
"עוד היום?" צחק האיש. הבטתי בפניו בשנאה. היו לו עיניים צהובות, ושיער כחול. הוא היה די נמוך, וידעתי שאני אוכל לנצח אותו, אבל לא עכשיו. בקושי הצלחתי למקד את מבטי בו, אז היה לי די ברור שאני אפספס.
הוא דחף אותי למסדרון, כיבה את הפנס, ולא ראיתי כלום. בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים, והדחיפות של האיש המוזר לא עזרו. אחרי כול פעם שהוא דחף אותי הייתה לי סחרחורת, וכשלתי. ואז הוא דחף אותי שוב.
ניסיתי לזמן קצת אש, אבל הדבר היחיד שקרה הוא שהתקשתי לנשום. "אתה לא תצליח" האיש אמר, צוחק. הוא כבר עלה לי על העצבים, אבל המשכתי ללכת בשקט. ואז ראיתי משהו- חדר? כן, זה היה ללא ספק חדר גדול. והוא די דמה לחדר שאלינה תיארה…
ראיתי אישה, עומדת ליד חלון גדול, מסתכלת עליו. היא הפנתה את ראשה כשנכנסנו, וחייכה. היה לה שיער חום-שחור כמו שלי, רק ששלה היה חלק וארוך. היו לה עיניים חומות שוקולד, והיא נראתה די… יפה. היא לבשה שמלה לבנה ונעלי בובה שחורות. לפי מה שראיתי, היא מוציאה את כול הכסף שלה על עיצוב החדר ועל בגדים, מאשר על תאורה במסדרונות.
"לפחות אני יודעת עכשיו על מי לסמוך שיבצע את משימותיו כראוי" אמרה האישה. רק אז הבחנתי שגבר שעמד בקצה השני של החדר. זיהיתי אותו- זה היה הגבר שירה באלינה.
"זה היה די קל. הקושי היה להתחמק מהמשטרה" גיחך.
"אתה מוזמן לצאת, אד" אמרה האישה בקול חמור סבר. האיש מיהר להסתלק, ואיתו גם האיש שהוביל אותי.
"אז מה, סמי? הרבה זמן כבר לא נפגשנו, גדלת מאוד" האישה חייכה. ראשי כבר לא כאב, לעמוד בשקט. מה זאת אומרת, שהרבה זמן לא נפגשנו? נפגשנו כבר?
"מי את?" שאלתי בקול צרוד. הייתי חייב לשתות, דחוף.
"אתה עוד תבין. אתה לא צריך לדאוג לחברים שלך, הם יהיו בסדר. כול עוד הם לא יפריעו לי" היא אמרה, מחייכת חיוך זדוני.
הסתכלתי מסביבי, מחפש יציאה. הבנתי שהיציאה היחידה היא מהדלת הראשית, והיא הייתה נעולה. נאנחתי בייאוש, מחפש יציאה אחרת. רציתי להתאבד כשראיתי שאין אף יציאה. פסלתי ישר את החלון, כי זה בגובה רב, והאישה הזאת עומדת לידו.
"אין שום יציאה? אוו, כמה חבל… אבל בקרוב לא תצטרך אחת כזאת" היא אמרה. לא רציתי להקשיב לה, רציתי רק להסתלק מהמקום הארור הזה. הבנתי שזו האישה מהחלום, וזה האולם מהחלום.
היא הסתכלה עלי, ואז התיישבה בכיסא מרופד. "אתה לא רוצה גם לשבת?" היא שאלה. הרגליים שלי כאבו ברמות, והדבר האחרון שרציתי זה להשאר לעמוד…
היא צחקה. "בחייך, זו רק ישיבה, כמה זה יכול להזיק?" היא אמרה, ואני התיישבתי. וואו, היא באמת השקיעה בריפוד… הסתכלתי עליה, תוהה אם החברים שלי באמת יבואו, ובזמן. ועדיין ניסיתי למצוא דרך לברוח. התבוננתי בה טוב, ולפתע היא נראתה לי מוכרת…
"אז מה, סמי, מה דעתך על החדר? השקעתי בו הרבה מאוד" היא שאלה בחיוך.
"רואים" פלטתי.
"כן, אותו הומור כמו של אביך. המוות שלו היה ממש טרגדיה בשבילך, נכון? שמעתי שהייתם מאוד קרובים…" היא אמרה. צמצמתי את עיניי. שנאתי שמדברים על אבא שלי ככה.
"כן, הוא היה ההורה היחידי שלי, מן הסתם שהיינו קרובים." ניזכרתי בכול הימים המאושרים שבילינו ביחד, הימים לפני שהוא מת.
"ומה אתה חושב על אמא שלך?" היא שאלה בסקרנות. לא רציתי לענות, אבל בכול זאת עניתי.
"אני לא הכרתי אותה. אבל אני מקווה שביום מן הימים אני אפגוש אותה…" הודתי במבוכה. "למה זה בכלל מעניין אותך?"
"סמי, אתה לא מזהה אותי?" היא שאלה.
"לא. למה לי? אף פעם לא נפגשנו!" צעקתי.
"אנחנו כן נפגשנו, אבל אתה לא זוכר, כי הייתה רק בן פחות משנה."
"אז מי את לעזאזל?!"
"סמי, אני אמא שלך"