הסירנא- פרק 23

~נקודת מבט של אלין~
לא רק שאלין הפריעה לי ולסמי, יש לה גם את החוצפה לצחוק עם החברים שלה.
הבנתי שיש לה מפתח, והיא יכולה להכנס באופן חופשי, אבל עם עוד 3 בנים? לא. פשוט לא.
אלינה הציגה אותם, ואז הלכה להתארגן. התחלתי לדבר עם זאק, מפני שהוא בן אפולו, ותמיד רציתי לדבר עם מישהו רומי על קשתות, רפואה, וכול זה. עיניין אותי לדעת מה הם עושים ברומא החדשה, וכמה זה שונה ממחנה החצויים.
"אפשר לראות את הקשת שלך?" השאלה של זאק הקפיצה אותי.
"ברור" הוצאתי את הסיכה משיערי, רואה איך היא צומחת. זו לא הייתה קשת של ציידת- אף פעם לא הייתה לי קשת של ציידת. זה לא בגלל שלא הייתי ראויה לקשת כזאת או משהו- אלא שפשוט הייתה לי קשת. אמא שלי, לפני שמתה, הייתה מומחית בהכנת קשתות. זאת אחת הסיבות שאפולו התחתן איתה.היא הכינה הרבה קשתות, מכול מיני סוגים, אבל האהובה עליה הייתה הקשת הזאת. אני זוכרת את מילותיה שהיא אמרה לי כשעזבתי:
'קחי את הקשת הזאת, כדי שלא תשכחי אותי. יצרתי את הקשת הזאת בשבילך, כדי שתישתמשי בה במחנה החצויים, אך בנות ארטמיס מצאו אותך קודם. מי יתן והאלים ישמרו עליך במסעותייך.' והיא חייכה את חיוכה האמהי, ומאז לא ראיתי אותה יותר.
התנערתי מהזיכרון הזה. לא הבנתי למה זה תקף אותי. הראתי אותה לזאק, והוא התפעל ממנה, כמו כול בן אפולו רגיל. אחרים היו פשוט מסתכלים עליה כמו כול קשת רגילה.
"אני יכול לנסות?" הוא שאל.
"כן," אמרתי, מגישה לו את הקשת. הוא לקח את אחד החצים שלו, מתח את המיתר של הקשת, ופגע במרכזה של תמונה שהייתה תלוייה שם בלי זכוכית. גיחכתי לעצמי. הוא כנראה שמע את את הגיחוך, והעיף לעברי מבט תמה. הנדתי בראשי, מסמלת לו לבוא למרפסת. קמתי, לוקחת את הקשת מידיו, מביאה נשיקה חטופה לסמי שבנתיים דיבר עם ג'יימי, ופתחתי את הדלת של המרפסת. חיפשתי מטרה מספיק רחוקה ומדויקת כדי לירות. ואז מצאתי. שלט חוצות של בושם חדש משמאלי. הראתי לזאק את המטרה- עיגול קטן על הפקק. הוא הנהן, ואני מתחתי. כיוונתי את החץ קצת יותר למעלה, כדי שהוא יפול בדרך, ויריתי.
"וואו! אף פעם לא ראיתי מישהי יורה כמוך!" הוא אמר.
"היי! אנחנו מוכנים! אתם באים?" שמעתי את אלינה צועקת מבפנים.
"כן!" צעקתי. הפכתי את הקשת בחזרה לקשת, ונכנסתי.
סמי המתין לי על הספה, מחייך עלי. הלכתי לקחת את הקיטבג שלי, וכשהסתובבתי הוא כבר לא היה על הספה. הופתעתי כשגיליתי שהוא היה מאחורי, ומעדתי, ישר עליו. למזלי הוא תפס אותי, וגיחך. "איך אתה מעז לצחוק עלי, אחרי שאתה הפלת אותי? סמי!" די התעצבנתי על זה שהוא לא הפסיק לצחוק, אבל אז גיליתי שאני צוחקת ביחד איתו.
"כדאי שנצא, לא חושבת?" הוא אמר. נרגענו שנינו, שילבנו ידיים ויצאנו. ברור שעדיין צחקנו. נשענתי על ידו בזמן שהמתנו למעלית -אלינה והבנים לא חיכו לנו- מתענגת על הרגע. ידעתי שהוא יגמר עוד מעט, וזה קרה כשיצאנו מהמעלית.
הלכנו ללובי, ופתאום ראינו התקהלות די גדולה. צעקות התעופפו בכול מקום, אנשים דחפו זה את זה. אני ניסיתי להידחף למרכז, ובאמצע איבדתי את סמי. אני אני רק ניסיתי להגיע לאמצע. ומה שראיתי לא מצא חן בעיני.
"תוריד את הידיים שלך ממנה!"
אלינה שכבה על הרצפה, צורחת מכאבים, זאק מנסה להרגיע אותה, אית'ן וג'יימי צועקים על מישהו.
"מה קרה?" שמעתי את סמי מאחורי. אבל אני רצתי אל אלינה וניסיתי להרגיע אותה. היה לה חתך על הלחי, חתך שידעתי ממה הוא.
"מה קרה?" שאלתי את זאק.
"האיש הזה. הופיע פתאום מאחורינו, ו… שמעתי ירייה ואלינה התמוטטה. זה קרה כול כך מהר…" הוא מלמל, מנסה להאכיל אותה באמברוסיה. וזה בדיוק אימת את חשדותיי.
"אתה מודע לזה שאנחנו צריכים לברוח לפני שזה יתפרסם, נכון?" שאלתי את זאק. אלינה כבר הפסיקה לצרוח, בזכות האמברוסיה, ויכולנו להעמיד אותה. עד מהרה אנחנו היינו כבר בחוץ, בזמן שג'יימי, אית'ן וסמי היו עדיין בפנים. עד מהרה המשטרה הגיעה, ולמזלינו היא לא הבחינה בנו. עד מהרה גם ג'יימי ואית'ן יצאו, אבל לא ראיתי את סמי.
"סמי לא היה מקרה איתכם?" שאלתי אותם.
"לא… חשבנו שהוא איתך" אית'ן אמר. בשלב הזה כבר התחלתי לרוץ בחזרה למלון. ברגע שנכנסתי בחזרה ללובי, לא ראיתי את האיש המוזר ההוא.
וגם לא את סמי.