הסירנא- פרק 21

~נקודת מבט של סמי~
סיימתי להתקלח, סגרתי את המים, ויצאתי. לבשתי את הבגדים שלי, וניסיתי לסדר את השיער הרטוב שלי. בסוף ויתרתי, כי לא משנה כמה אני מנסה, אני אף פעם לא מצליח. יצאתי מהשירותים, מייבש את שיערי, וקולט כמה אני רעב. לא אכלתי כלום מאז שעזבנו את הבית שלי, וגוועתי. התחלתי לפתוח את הדלת, כשראיתי את אלין ואילנה מדברות. אלינה נראתה כאילו היא לא ישנה כול הלילה, ואלין נראתה… עצובה, אבל לא ממש התפלאתי. הרי אמרתי לה שאני עומד למות. לא ממש המתכון לשמח את החברה שלך.
"על מה אתן מדברות?" שאלתי.
"אולי קודם נלך לאכול? אני רעבה" אמרה אלינה, מנסה להחניק פיהוק.
"מישהי יודעת איפה חדר האוכל?" שאלתי. נזכרתי שלא ממש ראיתי שלט של "כאן חדר אוכל" או משהו כזה.
"לא ממש… אני לא יודעת ספרדית" אמרה אלין. ואז נזכרתי- במלון מדברים יותר ספרדית מאשר באנגלית. ידעתי את רוב המילים בספרדית, אבל עבר הרבה זמן מאז שלמדתי.
"אממ…. טוב שיש אותי" אמרתי, מנסה לחייך. אבל כשחייך עומדים להסתיים עוד יומיים, אתה לא ממש מצליח לעשות את זה.
אלין ניגשה אלי, וחיבקה את היד שלי. יכולתי להרגיש דמעה נוזלת במורד ידי, אבל כשהיא הרימה את מבטה אלי, העיניים שלה היו נקיות מדמעות.
"אנחנו הולכים?" אמרה אלינה מאחוריי.
"לא. אנחנו נשארים כאן כדי לגווע ברעב" גיכחתי. אבל הכתה בי מחשבה- זה מה שקורה כרגע לאנני וללילי. הרצנתי ברגע, מודע לזה שעוד ארוחת בוקר קסומה התבזבזה לה. נאנחתי. אלינה חיפשה את הפיגיון שלה, כי בקשת היא לא וואו כמו אלין. כמובן שאלין טובה בקשתות- היא הייתה ציידת. אבל החלטתי להניח לנושא. לא רציתי שנריב עוד. אבל רציתי לדעת על שניהן דברו…

"אנחנו יוצאים עכשיו. אין על זה ויכוח אפילו" אמרתי. ישבנו בחדר האוכל, והבנות סיפרו לי על החלום של אלינה. חשבתי על אנני ועל לילי, השבויות כביכול. אבל שורה אחת בנבואה הטרידה אותי:
"ארבעה כוחות, ארבעה יסודות"
יש 4 יסודות, נכון? מים, אדמה, אש ואוויר? אני יכול לשלוט באש, לילי באדמה, אנני במים…
"לא. אתה לא יכול להלחם, זאת תהיה התאבדות מצדך!" אמרה אלינה, מחזירה אותי ממחשובתיי. אני ואלין החלפנו מבטים. לא סיפרנו לאלינה כלום, אבל גם היא לא הסכימה איתי. או לפחות ככה חשבתי.
"אנחנו יוצאים בצהריים. אבל אני מסכימה עם אלינה, אתה לא תוכל להלחם. אני לא ארשה לך" היא אמרה.
"אז אני אורז" אמרתי בחיוך מזוייף. קמתי מהר מידי, והפצע הכאיב לי. ניסיתי לא להראות כאב, והתחלתי ללכת. אלין באה אחרי, ואלינה נשארה לאכול. במהרה אלין השיגה אותי, ותפסה אותי.
"מה?" שאלתי.
"אני לא ארשה לך למות. לעולם" היא אמרה עם דמעות. אלין היא לא אחת שבוכה הרבה, וזה שהיא בוכה עכשיו די הפתיע אותי.
"זה מאחת הסיבות שלא רציתי לספר לך. אני אמור לעשות משהו, לא לשבת בצד ולראות את החברים שלי זוכים בכול הכיף" אמרתי. "קיבלתי את העובדה הזאת מלפני שנים…" אמרתי בלחש.
"אני לא יכולה לתת לך למות מול העיניים שלי…" היא אמרה.
"במוקדם או במאוחר זה יקרה" אמרתי.
"אבל אני אנקום" היא אמרה בלחש. לא ממש הצלחתי לשמוע אותה באותו הרגע, רק אחר כך הבנתי את המשמעות. שמענו קרקור של עורב מבחוץ, והתחלנו לאוז כמה שפחות דברים.