הסירנא- פרק 20

~נקודת מבט של אלין~
הייתי זקוקה ללילה הזה כדי להירגע.
לא באמת כעסתי על סמי שהוא פוצץ את האונייה, אלא התעצבנתי בגלל זה שהוא כמעט מת. אני מעוצבנת בגלל זה כבר הרבה זמן.
דחיתי את כול ניסינותיה של אלינה לנחם אותי, אלא פשוט נשכבתי על המיטה, מקווה שלא יהיו לי חלומות. אבל לא הצלחתי להרדם. התהפכתי במיטה, חם לי, קר לי, לא יכולתי יותר. אז קמתי חרש, מקווה שאלינה באמת יושנת, והלכתי למרפסת. משום מה, העמידה במרפסת הרגיעה אותי. הקור ששרר שם הרגיע אותי,והרוח לא הורגשה כמעט.
'איך הוא ידע?' השאלה הדהדה בראשי. 'למי כבר סיפרתי?' רק לכירון, לציידות, ולארטמיס. נשבעתי לארטמיס שלא אגלה לאף אחד את היותי ציידת, ועכשיו…. מי יודע כמה עוד יודעים? ארטמיס תרצח אותי. תרתי משמע.
פתאום ראיתי אור- חלש, אבל אור. הבנתי שזאת הזריחה. נכנסתי לתוך החדר שלנו, שמה לב שאלינה עדיין יושנת. פתחתי את הדלת של סמי, והופתעתי לראות שהוא הוריד את התחבושות. הוא ישב על המיטה שלו והסתכל עלי כשנכנסתי.
"למה הורדת את התחבושות?" שאלתי בשקט. לא רציתי שאלינה תתעורר.
"בוקר טוב גם לך. אמרת אתמול שאני יוכל להוריד אותם היום" הוא אמר. נכנסתי לתוך חדרו, סוגרת את הדלת מאוחריי. ואז התיישבתי על המיטה שלו, מביטה בו. העין האדומה שלו הייתה אפילו יותר אדומה, וזה לא נראה לי סימן טוב.
"אתה מוכן להסביר לי מה עובר עליך בזמן האחרון?" שאלתי אותו אחרי כמה זמן של שתיקה.
הוא משך בכתפיו. "אני עומד למות" הוא אמר בפשטות.
"מה? לא! מאיפה הבאת את זה?" שאלתי בשוק. הוא נראה כול כך רגוע לגבי זה…
"שאלת למה העין שלי אדומה. עניתי." אמר. אני עדיין הייתי בשוק ולא יכולתי להוציא משהו מהפה.
"זו מין כזו מחלה שנולדתי איתה. היא ממש נדירה, ולי היה את המזל לקבל אותה." הוא גיחך.
"למה אתה רק עכשיו מספר לי את זה? לא חשבת שאני צריכה לדעת שאתה עומד… למות?" את המילה האחרונה אמרתי בלחישה, אפילו לא רציתי לחשוב שסמי ימות… והוא מקבל את זה כול כך רגוע..
"כי חשבתי שזה רק יפחיד אותך יותר. ככול שהעין שלי אדומה יותר, אז… אני מתקרב יותר למוות שלי" הוא אמר. הוא הביט בי, השיער המתולתל שלו מסתיר חלק מהעין. העברתי יד בתלתלים שלו, מתענגת על ההרגשה של מגעי בשערו. הרגשה שאולי לא ארגיש יותר…
"כמה זמן?" שאלתי. הוא בהתחלה נראה מהסס, אבל אז אמר:
"יום, אולי יומיים…"
ואז נישקתי אותו. לא רציתי שזו תהיה הנשיקה האחרונה שלנו, אבל חשבתי להנות עם הרגע. הוא נישק אותי בחזרה, אבל התנתק ממני אחרי כמה שניות. הוא חייך, ואני חייכתי בחזרה. ואז הוא קם, והלך להתקלח. זרקתי אליו את התחבושות, שיחבוש לבד. אבל הייתי יותר מידי עצובה בשביל לשמוח. סמי עומד למות? ואי אפשר לעשות כלום לגבי זה? והוא… הוא חי כול כך הרבה זמן על הידיעה הזאת? אבל את מחשבותיי קטעה צעקה של אלינה:
"אלין? סמי? אתם כאן?"
"כן!" צעקתי. הייתי רעבה, והבטן התחילה לקרקר. יצאתי מהחדר והלכתי אל אלינה. היא נראתה די מבוהלת, כמו בלילה ההוא שהיא חלמה את החלום.
"חלום נוסף?" שאלתי. היא הנהנה, ואז שאלה: "איפה סמי?" "מתקלח" אמרתי. "על מה חלמת?" שאלתי. ואז היא התחילה לספר.