הסירנא- פרק 16

~נקודת מבט של אלינה~
התעוררתי בתוך מחסן שנודף ממנו ריח של ים.
לא הבנתי איפה אני, ומה קרה לי, אבל בכול זאת התחלתי לסרוק את המסחן.
מה שהתברר לי, שזה לא מחסן, אלא בטן של אונייה. 'איך הגעתי לאונייה?' שאלתי את עצמי. הסתכלתי סביבי וראיתי כול מיני מוצרים- שמפו לשיער, דבק מאצות, חומר סופג מים, ועוד כול מיני….
הייתה שם מראה תלויה על הקיר, וניצלתי את ההזדמנת והסתכלתי. נראיתי זוועה. השרשרת שאימי נתנה לי לפני שהלכתי למחנה עדיין הייתה תלויה על צווארי. חולצת המחנה עדיין הייתה עלי, רק עכשיו היא הייתה קצת קרועה.
נזכרתי בתמונה שלקחתי. עוד לא הבאתי אותה לסמי, ועל זה הצטערתי מאוד. לא הייתה לא שום מזכרת מאבא שלו, חוץ מהחרב. ואז עלה לי רעיון איך לברוח מהאונייה.
בהתחלה לקחתי את החומר סופג מים, ומרחתי אותו בעדינות על התמונה. אחר כך הכנסתי אותו בעדינות לתוך הכיס של מכנסי. חיפשתי משהו לעלות אליו, וראיתי סולם ישן, שנראה שבכול רגע הוא יקרוס. בדקתי אותו, והוא חרק, אבל החזיק מעמד.
ואז נישמע פיצוץ.
'מפוצצים את האונייה' חשבתי בפחד. התחלתי לעלות על הסולם כשחתיכות מהאונייה קורסות סביבי. ואז, כשהגעתי לשלב האחרון בסולם, הוא קרס. אבל למזלי הצלחתי להאחז בברזל רותח. אבל למרות שידעתי שיהיו לי כוויות, לא הרפיתי, כי זה היה או זה, או צניחה חופשית אל מותי. בחירה קשה.
עליתי על מה שנשאר מהאונייה, וניסיתי לא לגעת באש. חתיכות בוערות התפזרו סביבי, המים לא מכבים אותם. הצלחתי איכשהו לקפוץ אל תוך המים בלי לשבור כלום. ואז במרחק ראיתי מישהו צונח את המצולות.
שחיתי אליו, מנסה לשמור על נשימתי. להפתעתי זה היה סמי.
'מה הוא עושה כאן?' שאלתי את עצמי. אבל עכשיו שחיתי אליו יותר מהר, ואז ניסיתי להעלות אותו מעל המים. באמצע הדרך היה נדמה לי שאני מתחילה לאבד את ההכרה, אבל אז ראיתי יד מושטת- או שזה היה רק הדימיון שלי? תפסתי את היד, והיא התחילה למשוך אותי ואת סמי החוצה. ברגע שהיינו מעל למים התחלנו להשתעל- אני וסמי. התחלנו להתנשם בכבדות ואז קלטתי שאני על סירה.
"מה. לעזאזל. קרה שם?!" צווחה מישהי על הסירה. זאת שהושיטה לי את היד. התחלתי לראות מטושטש ולא הצלחתי לזהות אותה. אבל אני אזהה את הקול הזה בכול מקום.
"אלין!" חייכתי אליה. התחבקו במשך דקה, ואז התנתקנו.
"ואני לא מקבל חיבוק?" שאל סמי בקול חלוש.
"אחרי שתגיד לי מה קרה שם" אמרה אלין. "וכי אתה פצוע קשה" היא אמרה. רק אז שמתי לב כמה סמי לא נראה טוב. היד שלו הייתה שבורה, היו לו הרבה חתכים על הפנים, ועל החולצה שלו היה כתם גדול מאוד של דם טרי. אלין התחילה לחבוש אותו, ונתנה לו ממש קצת נקטר, כי הוא שתה יותר מידי בזמן האחרון.
אלין עדכנה אותנו במה שקרה אחרי שהלכנו אל היפנוס. היא בקושי הצילחה לברוח, והדבר הראשון שהיא עשתה זה היה לבדוק איזו אונייה עוזבת. היא ראתה את האונייה הזאת עוזבת את הנמל, ואז באמצע הים- מתפוצצת וטובעת. היא לקחה סירה וחתרה לכאן, בתקווה למצוא אותי או את סמי. והיא מצאה את שנינו.
סמי בנתיים נרדם, והיא סיפרה לי גם על מה שקרה בתוך הבית והאולם של היפנוס. כשהיא הגיע לקטע שהיפנוס אמר שהיא ציידת ארטמיס לשעבר, היא התחילה לגמגם.
"הוא… אני לא … אני לא סיפרתי לאף אחד, אבל… אבל איכשהו הוא ידע…." היא אמרה.
"למה כול כך חשוב לך שאף אחד לא ידע?" שאלתי. קצת נעלבתי מזה שהיא הסתירה את זה כול כך הרבה זמן.
"כי נשבעתי. נשבעתי לארטמיס שאני לא אגיד לאף אחד שהייתי ציידת…"
"למה בכלל הפסקת להיות ציידת?" שאלתי.
ואז היא הסתכלה על סמי וליטפה את שערו.
"בגללו…"