הסירנא- פרק 14

~נקודת מבט של אלין~
נכנסנו לתוך הבית, ואל תוך הערפל והחושך.
'רגע… חושך? עכשיו צהריים!' חשבתי לעצמי.
גם סמי שם לב לזה. "למה יש חושך ב- 4 בצהריים?"
הסתכלתי מסביבי, מנסה לראות מבעד לערפל והחושך. ערפל? בבית נטוש? התחלתי לפחד מאוד.
פתאום היה אור. כאילו מישהו הדליק פנס, או נר. הסתכלתי על סמי, וראיתי שהיד שלו עולה באש, כמו אז באגם. יכול להיות שזה היה לפני יומיים? המראה הזה הפחיד אותי, אבל גם הרגיע אותי. זה היה תחושה מוזרה.
הערפל התחיל להתבהר, וראיתי דלת בקצה השני של החדר. ואז הבנתי מזה הערפל הזה.
"הערפל זה הערפול" מלמלתי לעצמי. סמי התחיל ללכת לכיוון הדלת, אבל אני עצרתי אותו. "מה קרה?" הוא שאל אותי.
"מה אם זה באמת לא רעיון טוב?" שאלתי. הוא הסתכל עלי עם עיניו הלא תואמות, והצלחתי לראות משהו שונה…
"העין שלך," אמרתי בשקט. אינסטיקטיבית הוא הושיט את ידו על עבר העין, ונרתע ממני.
"מה קרה לך בעין?" שאלתי. הקשתית שלו הייתה אדומה יותר ממה שהיא הייתה מלפני כמה ימים. היא הייתה כמעט זוהרת.
"אני… אני אגיד לך אחר כך" אמר בהחלטיות.
"אתה מבין שאולי לא יהיה לנו אחר כך?!" התחלתי להתרגז. לא רציתי לריב איתו עכשיו, או בכלל. אבל מה שהוא אמר אחרי זה, סיים את היוכוח שלנו.
"בגלל זה אני אגיד לך אחר כך" אמר בעצב. ואז הוא תפס לי ביד ונכנסנו אל תוך החדר.

זה היה חדר גדול, מואר ומפואר. יחסית לאל השינה, היפנוס ממש השקיע בעיצוב.
באמצע החדר היה שולחן ארוך, ובראשו ישב לא אחר מאשר היפנוס.
"ברוכים הבאים, בת אפולו וצאצא הפייסטוס! אז מה אתם חושבים על ביתי? שיפצתי לא מזמן" אמר היפנוס בחיוך.
"הוא נחמד מאוד, אבל אני חושב שלא קראת לנו כדי שנעביר ביקורת על ביתך" אמר סמי, עדיין מחזיק לי את היד.
"זה נכון, זה נכון" אמר היפנוס, חיוכו לא ירד. הוא נקש באצבעותיו ואז הופיעו שומרים שכיסו את כול היציאות. לא טוב.
ואז היפנוס הרצין. "לא להרוג אותם! את הילד תשלחו לאיים, ואת הילדה לקירקה. אולי נרוויח עליה כסף. לא שאני מפתח תקוות, הרי מדובר בציידת ארטמיס לשעבר…"
הוא המשיך לדבר אל עצמו, אבל לא התייחסתי אל דבריו, חוץ מאל משפט אחד.
"ציידת ארטמיס לשעבר…"
אני בטוחה שלא סיפרתי לאף אחד את זה, נכון? העפתי בסמי מבט, והוא הסתכל עלי במבט שואל, אבל גם כועס. טוב, יש לו זכות לכעוס. אבל, גם לי, אז זה מאזן את רמת הכעסים.
ואז השתררה בחדר אווירה מרדימה. בקושי הצלחתי להוציא את הסיכה שלי שהופכת לקשת. ראיתי את סמי מוציא משהו מהכיס שלו. עיפרון? לא, זה שקוף מדי. מזרק?
ואז הוא תקע לי את זה ביד,עם הבעה רגועה עם פניו. ואז הוא צנח, מחוסר הכרה, למרות שאני עדיין עומדת, עם הכרה. וכבר לא הרגשתי עייפה.
התחלתי לירות חצים בכול מה שאני רואה, ומנסה לשמור על סמי באותו הזמן. לפתע כול האורות כבו, והאור התחלף בחושך. ואז שמעתי משהו נופל, ופולט צעקה. צעקה שנשמעה מוכר מידי…
'אלינה באה לחפש אותנו, ונתפסה' חשבתי לעצמי באימה.
ואז שמעתי צחוק, שנדמה שהוא לועג לנו. לא הרגשתי את סמי על ידי, לא שמעתי את אלינה נאבקת, ואני לא הצלחתי לחשוב.
נכשלנו.