הסירנא- פרק 12

~נקודת מבט של סמי~
אחרי שעתיים של שינה נטולת חלומות, התעוררתי לקול ריב של הבנות.
"אנחנו לא הולכים. זאת מלכודת!" צעקה אלינה.
"אבל אם לא נלך, זה יגרום לו לצאת נגדינו בגלוי, ולעוד הרבה זמן!" צעקה אלין בחזרה.
"אנחנו לא הולכים!" צעקה אלינה בתגובה.
"הולכים לאן?" שאלתי, כשהגעתי לסלון.
שתיהן קפאו. "מ..מה?" שאלה אלין.
"שמעתי אתכן. הולכים לאן? יש משהו שאתן לא מספרות לי?" שאלתי.
ואז הן עידכנו אותי. בהכול. בחלום של אלינה, בשליח של היפנוס, בקשר של זה לנבואה.
"אז אנחנו הולכים?" שאלתי.
"לא! אנחנו לא הולכים!" צעקה אלינה. שמתי לב שיורד לה דם מהיד הימנית…
היא שמה לב לאן אני מסתכל, ונהיתה חיוורת מאוד. ואז היא רצה לשירותים הקרובים, ויכולתי לשמוע את זרימת המים על עורה. הבטתי על הצלקת שהייתה על היד שלי, ונזכרתי באותה ציידת. גם היא הייתה בלונדינית, כמו אלין…. והיא גם ממש דומה לאלין…

למחרת בבוקר, אני ואלין כבר היינו מוכנים. אלינה לא הייתה מוכנה לבוא, אז אמרנו לה שתחכה לנו בחוץ ואנחנו ניכנס. לזה לפחות היא הסכימה.
הצהריים הגיעו סוף סוף, ויצאנו. בפתק שהילד הפיל היה כתוב שהוא גר מחוץ לעיר. הלכנו ברחובות בוסטן (עיר בארה"ב), בעיר שאני ואבא שלי גרנו בה. הייתי די לחוץ, וכבר התחלתי להתחרט שהבאתי אותנו לכאן מההתחלה. קודם המטוס, עכשיו זה….
המחשבות הסתחררו לי בתוך הראש. אותם שאלות שאני שואל את עצמי כבר שנים: מי אמא שלי? ממה אבא שלי מת בדיוק? וגם שאלות חדשות: מה אלין מסתירה ממני? מה זו השירה הזאת? למה דווקא אני??
אחרי כמה פניות שגויות, הגענו לכתובת הנכונה. זה היה בית קטן, עם חלונות מכוסים בקרשים. הבטנו זה בזה, ותהיתי אם זה היה רעיון טוב. גיחכתי על המחשבה הזאת. לחצויים אף פעם אין רעיון טוב. בגלל זה אנחנו חצויים.
הבטתי באלינה, שבנתיים שלפה את הקשת שלה והחצים- ירוקים עם עיטורים כחולים. תהיתי אם אני אראה אותה שוב. היא חייכה אלי, וחייכתי אליה בחזרה.
"אתה בא?" שאלה אלין. הבטתי בפניה היפות, ושוב נזכרתי בציידת ההיא. היא כול כך דומה לה…
"כן, אני בא" אמרתי. ואז נכנסו לתוך הבית, מחזיקים ידיים, יתכן שבפעם האחרונה.