הסירנא- פאנפיק על פרסי ג'קסון- פרק 3

~נקודת מבט של סמי~
זו הייתה הפתעה נחמדה כשאלין נישקה אותי, ובאותו הרגע לא היה קיים כלום חוץ מהעובדה שאנחנו מתנשקים. שנתיים שאני מקווה שנהיה יותר מאשר ידידים, והיום זה קרה.
'אני צריך לספר לה על הנבואה'. חשבתי לעצמי. לא רציתי להתנתק משפתייה הרכות, אבל הייתי חייב.
"יש משהו שאני צריך להגיד לך…" התחלתי.
"כן, גם לי…" אמרה אלין והתכרבלה בחזי.
"את קודם"
היא הנידה בראשה "נדבר מחר, אוקיי? אני עייפה" היא אמרה. פיהקתי, והיא היסתכלה עלי במבט של 'אמרתי לך'.
"איך שבא לך". אמרתי והצמדתי אותה אלי. "לילה טוב"
היא לא ענתה ולפי הנשימות שלה, ידעתי שהיא כבר יושנת.
אחרי מספר שניות נרדמתי גם אני, נותן לזכרונות מיום פגישתינו לעלות.

זה היה יום גשום, אבל כמובן שלא ירד גשם במחנה. ציידות ארטמיס עזבו יום לפני זה, ורוב החצויים היו במרפאה בגלל המשחק של תפוס ת'דגל. היה לי חתך די רציני על היד, אבל שתיתי קצת נקטר, וזה נעלם כמעט לגמרי. כמעט.
עמדתי ליד העץ של תאליה, והשקפתי למטה על המחנה. אבא שלי היה כאן, כשהיה צעיר. בפעם המאה ,תהיתי מי הייתה אמא שלי, כי אבא שלי לא הסכים להגיד לי. האם היא חצוייה כמוני? או שהיא הייתה בת תמותה רגילה?
בעוד מחשובותיי נודדות, שמעתי התייפחות. רחוקה, וחלשה, אבל התייפחות. ושמעתי גם שאגה של מפלצת. ווידאתי שהחרב שלי עלי, ויצאתי מתחומיי המחנה.
5 מטרים ליד המחנה, ראיתי מישהי שוכבת על הדשא, וליידה מפלצת. המפלצת לא התפוררה, אז ידעתי שהמפלצת זינקה עליה בהפתעה, ומאחורה. אבל לא היה זמן למחשבות, כי המפלצת התחילה לזוז. שלפתי את החרב שלי והסתערתי.
אחרי כמה דקות של לחימה, הצלחתי להביס את המפלצת הארורה. בזמן שצפיתי בה מתפוררת לאפר, הילדה התחילה לזוז. כעבור שניה כבר הייתי לידה, בוחן אותה.
היא הייתה מלוכלכת בגלל הנפילה, אבל גם עם הלכלוך ראיתי שהיא ממש יפה. היה לה שיער בלונדיני, ארוך, עם פסים ורודים. היה לה קיטבג כתום על הגב, וגם הוא היה מלוכלך.עזרתי לה לקום, והיא הסתכלה עלי בפליאה. "מ- מי אתה?" היא שאלה. ראיתי שהיא רועדת, אז נתתי לה את הג'קט שלי. "אני סמי ואלדס. מה את עושה פה?" שאלתי. זה היה ברור שהיא חצוייה, כי בני תמותה רגילים לא רואים מפלצות, ובטח שלא מותקפים מהם.
"רציתי להגיע למחנה. ידעתי שהוא נמצא כאן, אז באתי…"
"נגיד. לא אמרתי לי איך קוראים לך."
"אלין. נעים להכיר". היא חייכה והתחלנו ללכת ביחד לעבר המחנה. בשלב מסוים היא הבחינה בחתך על היד שלי מהמשחק. "זה נראה כואב" אמרה. "זה באמת כואב. איזשהי ציידת שיסעה לי את היד המשחק אתמול. שתיתי קצת נקטר וזה עבר" אמרתי.
"אהה" היא אמרה, ולא הוספנו לדבר על זה יותר. ועד היום נשארה לי צלקת, לזכר היום ההוא.
התעוררתי לקול צעקות שהגיעו מבתין 7.