הסירנא- פאנפיק על פרסי ג'קסון- פרק 6

~נקודת מבט של סמי~
הלכתי לביתן שלי, שקוע במחשבות. בלי לשים לב, נתקלתי בכירון. מלמלתי סליחה חטופה, והמשכתי ללכת. 'הדבר האחרון שאני צריך זה שכירון יחקור אותי', חשבתי לעצמי. אבל ברור שלא היה לי מזל באותו היום. "משהו מטריד אותך?" שאל כירון בנועם. "לא", שיקרתי. כירון ראה שאני משקר, אז קרא לי לבוא אליו. נאנחתי, והתחלתי להתקרב אליו.
"אני יודע שאתה אוהב להפר את הכללים, כמו אביך" הוא התחיל. גיכחתי. הוא כנראה לא שמע את זה והמשיך: "אני אוסר אליך להתקרב לאגם. בשום אופן!" אמר. הנהנתי בחוסר סבלנות והתחלתי ללכת לעבר הביתן שלי. חשבתי לנוח קצת לפני שאצטרך להפגש עם אלין ואלינה, אז הגברתי את המהירות, יודע שכירון צופה בי. מה שלא ידעתי, שלא רק כירון צופה בי.

הגעתי לביתן ווישר ניגשתי למיטה שלי. חשתי צריבה קלה בעין, ורציתי לבדוק. הוצאתי מראה ובדקתי את העין האדומה שלי. וצדקתי- העין שלי נהייתה בוהקת יותר. אדומה יותר. נאנחתי, יודע מה זה אומר כשהיא תהיה אדומה יותר מידי.
"אז זה נכון? אתה ואלין חברים? סוף סןף!" קרא טי ג'י. טי ג'י היה חבר שלי לביתן. היה לו שיער בלונדיני קצר, ועיניים כחולות.הוא היה אחלה חבר, אבל לא ממש התחברתי איתו.
"כן, זה נכון" אמרתי בעייפות. הוא קלט את הרמז, צחק, אמר לי לילה טוב למרות שהיה בוקר, והלך.
נשכבתי על המיטה, בוהה בתקרה, כשכול המחשבות מתרוצצות בראשי. חשבתי על אמא שלי, שלא הכרתי אותה. חשבתי על אלין, אלינה, על המסע. נזכרתי בשירה ששמעתי אתמול. זכרתי את אותה שירה באותו יום, במוסך…. פעם שאלתי את אבא מה קרה לסבתא. הוא ענה לי שהיא מתה בשרפה. ידעתי שאבא שלי נהרג באותו יום, אפילו ראיתי את הגופה. אבל לא יכול להיות שהוא נהרג בגלל האש. הרי ממנו ירשתי את היכולת של שליטה באש. אז ממה הוא כן מת?
התעוררתי, נזכר שאני צריך להתכונן. הסתכלתי בשעון וראיתי שעוד רבע שעה אני צריך להיות ליד העץ של תאליה. התחלתי לארוז את הנקטר והבגדים, כשהמראה החליקה מהתיק והתנפצה. קיללתי ביוונית, מודע לזה שזו המראה היחידה שלי, וקמתי לאסוף את השברים. משהו תפס את צומת ליבי- משהו שחור זז ליד התקרה. הסתכלתי על אותה נקודה בתקרה- אבל לא ראיתי כלום. שיכנעתי את עצמי שדימיינתי את זה, והמשכתי לארוז. מה שלא ידעתי, זה שלא דימיינתי את זה.
~אחרי 20 דקות~
"לא"
"כן"
"לא"
"כן"
"זה ימשיך שעות אם לא נחליט עכשיו!" צעקה אלינה.
התווכחנו אם לספר לכירון או לא. אני הייתי נגד, אלין הייתה בעד, ואלינה נמנעה. טיפוסי לשלושתינו.
"פשוט בואו וזהו. מה כבר יכול לקרות?" שאלתי, מיואש. בדרך כלל אלין הייתה עקשנית מאוד, ולקח שעות לשכנע אות לעשות משהו. אם בכלל. אבל הפעם לא היו לנו שעות.
ואז היא הבחינה בעין שלי.
"אז אנחנו הולכים או לא?" שאלתי. קיוויתי שזה שדעתה מוסחת יעזור לי. ולא טעיתי.
היא נאנחה, והנהנה. חייכתי, נישקתי אותה על הלחי, והתחלתי ללכת לפני שהיא תשנה את דעתה.