הסירנא- פאנפיק על פרסי ג'קסון- פרק 5

-נקודת מבט של אלין-
"אנחנו צריכים לדבר על זה עם כירון, נכון?" שאלתי. הנבואה הפחידה אותי כמו שהיא הפחידה את אלינה. מובן שלא קיבלתי תשובה.
"זה לא ממש מתחרז" אמרה אלינה, כנראה כדי להפיג את המתח. "באתי אל האורקאל אחרי שיצאתי מהמרפאה. זה היה בלילה, והיא לא מגיבה טוב בלילה… ולא, אני לא זכיתי בקבלה פנים יפה" אמר סמי. אלינה גיחכה ואני הצלחתי לחייך, אבל החיוך לא הגיעה לי לעיניים. אני עדיין חשבתי על הנבואה, ועל לילי ואנני. יכול להיות שהן השבויים?
"זה לא בריא לחשוב כול כך הרבה" אמרה אלינה.
"אני חושבת שצריך לדבר על זה עם כירון" חזרתי. הפעם סמי הפנה את ראשו אלי. "אני חושב שאנחנו צריכים לצאת למסע חיפושים. עכשיו" הוא אמר "יכול להיות שלילי ואנני הן השבויות, והן מעונות. לא לדבר על זה שלילי נעלמה לפני 5 ימים. מי יודע מה עשו לה. כן, להודיע לכירון שאנחנו הולכים, אבל אנחנו לא יכולים לחכות עד הערב כדי לבחור חצויים, שלא לדבר על המשחק היום." הוא הסתכל עלי עם עיניו הלא תואמות, ויכולתי לראות עצב רב. ידעתי שהוא איבד את אבא שלו כשהוא היה בן 10, והוא אפילו לא ידע מי אמא שלו. אנחנו -אני, אלינה, אנני ולילי- היינו משפחתו היחידה. ועכשיו אנני ולילי נעלמו. יכולתי להבין אותו. "אוקיי, צעד צעד. אנחנו, בהנחה שזה אנחנו" התחילה אלינה, מסתכלת על סמי בחשדנות. הוא גלגל את עיניו והנהן לאות אישור. "אז אנחנו צריכים לצאת דרומה. פשוט, לא?" אמרה אלינה. חשבתי שהיא מנסה לכפר על התנהגותה הבוקר, ואני לא אהיה זאת שתהרוס את זה.
"אז ניפגש כאן עוד שעה?" שאל סמי. "אוקיי" מלמלתי. 'עוד שעה' חשבתי לעצמי. 'עוד שעה…'

"נו? את עומדת להגיד לי מה קרה בלילה אתמול?" שאלה אלינה.
"אה…" אמרתי, מנסה להתחמק. הדבר הזה לא עבד אפילו בסרטים, אז אני לא מופתעת שזה לא קרה גם כאן.
"קדימה. קמתי היום, ראיתי את סמי יושן על הרצפה ליד המיטה שלך. אני בטוחה שזה לא בגלל שהוא איבד את הדובי שלו"
נאנחתי. "אחרי שהבאנו אותו למרפאה, הוא עדיין היה מחוסר הכרה. רק אחרי כמה שעות הוא התעורר. כירון בדק אותו, ואמר שהוא בסדר. ואז הוא הלך. מסתבר שקודם לאורקאל…" אמרתי, מושכת בכתפיי. אבל אלינה לא הרפתה. "מה הוא עשה בביתן שלנו?"
"הציע לי חברות" מלמלתי. "מה?" "הציע לי חברות:" אמרתי בקול רם יותר. "אז אתם חברים? כאילו- זוג? אוו זה כזה רומנטי! אתם בטח תעשו פיקניקים, ותתנשקו מתחת לשקיעה! או ש…"
"די" אמרתי. "בבקשה, די".כמעט התחננתי.
אלינה גיחכה, מרוצה. "אנחנו ממשיכות את השיחה הזאת אח"כ, ברור?" היא אמרה בעודה צוחקת.