המערה האבודה-פרק 2 (:

–נקודת מבט רובי–

אף אחד לא יכל לתאר את המועקה שהייתה לי בלב אחרי שטד נחטף..
הוא אמנם יותר חזק ממני ויותר גדול (רק בשנתיים אני מבקשת להדגיש!!) , אבל הוא בכל זאת אח שלי.
אח שלי שלא ראיתי 10 שנים ועכשיו הוא נלקח ממני שוב.
אז בלי יותר מדי חפירות.. זיה ואני הגענו למוזיאון וכן, דיקלמתי לחש וכ'ו וכ'ו אבל כשהגיע זרם האנרגייה, הרגשתי משהו משונה.
כאילו רוח חמה נכנסת אליי מהגב ומתפתלת בכל הגוף שלי.. האמת שזה בדיוק מה שהרגשתי.
לא ידעתי מה זה ולא רציתי להגיד לזיה, כי היא חשדנית ברמות ותחשוב שאפופיס השתלט עליי או משהו בסגנון הזה.. אז פשוט המשכתי כרגיל.

"בואי, נצא מפה" אמרה זיה בהתרגשות, ידעתי שהיא להוטה למצוא את פרד והספר, אבל לא חשבתי שהיא תצא ממוזיאון מצרי כל כך מהר.
"זיה חכי, אולי יש כאן משהו שאנחנו צריכות" אמרתי לה, והסתובבתי.
ואז זה קרה.
ראיתי הבזק לבן, אחריו כל החדר התרוקן והכל הפך להיות אפרורי.. ורק אז הבחנתי בו.
טד ישב בקצה החדר, ליד תיבה קטנה שחרוטים עליה הירוגליפים רבים, הוא היה קשור וסרט דבק חסם לו את הפה.
אבל העיניים שלו פנו רק לדבר אחד-התיבה.

לא הבנתי למה התיבה זאת חשובה (אם טד מסתכל עליה-היא חשובה!!) אבל אז שמתי לב שאני מצליחה לקרוא את ההירוגליפים.. מילה אחר מילה קראתי את כל ההירוגליפים בחדר, כולם דיברו על הבסת אפופיס ועל קדושת האלים המצריים.. התקרבתי אל התיבה-וקראתי.

איסיס הורוס אוסיריס קדוששש…

זה מה שהיה כתוב, זה חזר על עצמו כמה פעמים-ואז התעלפתי.

התעוררתי במוזיאון הרגיל, זיה עדיין מסתכלת על המפה, כנראה שלא שמו לב לחיזיון הדרמטי שלי.
"זיה!!" צעקתי לה. היא הסתובבה בבהלה והמטה שלה שלוף, היא כנראה חשבה שאני מישהו אחר.
"אה זאת רק את.." אמרה זיה בהקלה, אבל זה לא עזר לה, כל האנשים בחדר קמו ובהו לעברינו.
כן, זה מוזר שנערה בת 16 מסתובבת עם מקל מוזר שנראה כמו מטה קסמים..
אבל הם לא קמו לשווא, כל אחד מהם התחיל להינמס לאט-לאט עד שכולם הפכו ל.. שליחי אפופיס.
יצורים מכוערים שמופיעים רק בסיוטים.. וטוב שכך, אבל עכשיו ראינו אותם באמת.
"זה היה טריק!!" קראה זיה.
התיבה.. היא עמדה בסוף החדר, סגורה במכסה זכוכית, הייתי חייבת להשיג אותה-לא סתם ראיתי אותה בחיזיון שלי.