האיש המשוגע של ניטשה

המאה ה-11, שדה ציורי באירופה של ימי הביניים. הכנסייה הקתולית מאכלת כל שריד של ידע או הומניות. היהודים סגורים בקהילות עניות. מסעי הצלב אשר השפריצו את דמם ושברו את עצמותיהם של אמיצי הנפש ועזי הרוח.

גבר בלונדיני ומרשים, לבוש מדי אביר קרועים מלאים בדם אדם עם חרב תלויה בחגורה שלו, עומד על הר המשקיף על כפר קטן הקרוי 'ברלין', בצפון פרוסיה. האדם יורד מההר. הוא נכנס לתוך שערי הכפר, כאשר ילדה חמודה מציע לו כוס חלב טרי, 'הרגע נסחט מפרה' היא אומרת לו. הוא לוקח את כוס החלב, אומר לה תודה וקד קידה. מחזיר לה את הכוס ריק ואז קוטע לה את כפות הידיים. קשיש עיוור שם לב למקרה, מעתה הוא גם לא ישמע אחרי שהאביר כרת את אוזניו. טבח המוני, טונות של דם, לשונות, ידיים, עיניים..כאשר לאנשים האומללים לא נותר אלא לחפש בזהירות את איבריהם, חסרי אונים אל מול העליונות הפיזית שמעליהם. מאה שנה ייקח לגרמאנים כדי ליישב את השטח מחדש.. מטורף, מטורף..הדבר האחרון של אלה אשר נותר להם עיניים, הוא לבהות באביר הולך על השקיעה, בשקט רוח, כשמשיערו הארוך ניגרים להם איברי אנוש, ונראה כי חרבו שינתה את צבעה לאדום..צביטה צורמת בליבם, מבושה בהתנחמות העובדה שהם לא היו ולא יהיו היחידים שפגשו בנחת זרועו של האביר.

אך יש להבין, מעשיו של האביר לא נבעו מסדיסטיות וכמו כן לא מפאנטיות של שנאה דתית או לאומית. אלא להיפך, מאידיאולוגיה מעודדת שלווה ורוח אנושיות.

ארץ ישראל, טבריה, שלושה שנים קודם לכן.
עשרות צלבנים שוטפים את פניהם במים בהם, הם מאמינים, שישו הלך. אחד מהם הוא וויליאם, הלוא הוא 'האביר' שלנו. מסע הצלב הראשון.
'הקשיבו קופים!', מגיח מפקדם, 'אתם רוצים לחיות לנצח?'. אלפים ימותו, על מנת שיוכלו לחיות לנצח..בדפי ההיסטוריה עם חותמת הדם..וויליאם לא היה מאמין גדול, הוא התגייס לצבא כי לא מצא את עצמו במסגרת חופשית, וחוץ מזה הוא תמיד רצה לחוות את הסיפורים אשר שמע עליהם בילדותו. על הגיבורים נטולי הפחד שלוקחים את חייהם של עשרות האויבים, לבדם, עם חרב בלבד בידם. וכעת הרגע הזה מגיע. בעכו הוא מתהלך ומדלג מעל גופותיהם הרקובות של מוסלמים.

לפתע הוא שומע קריאה מהצד, 'עזרה!', ניכר בקולו של החייל המוסלמי, שידע כי לא יקבל שום עזרה. הוא רק רצה למות – מרוב רשלנות כפייתית וחרדה במצבי לחץ, כשניסה להוציא את חרבו הוא, בטעות כמובן, דקר את עצמו……..בזין..מרוב הבושה, התחזה למת בערפל הקרב ותכנן להתאבד סופית כשאף אחד כבר לא ישים לב, עכשיו אף אחד לא ישים לב, כולם מתו. – וויליאם, שלא נפל בחלקו, עדיין, להרוג בן אדם, לקחת נשמה חיה. ראה בזאת הזדמנות. הוא שלף את חרבו, תאוות הסדיזם פועמת בליבו בשיא העוצמה, מכוון אותה אל עבר הצוואר בצורה של תנועה ישרה וחותכת..רגע לפני, כשהסקרנות הסדיסטית שלו התפרצה מתוכו, לא הספיק להתפאק – הוא הסתכל בעיניו של הקרבן, הנראה כצאן לטבח. וויליאם נחרד מהעיניים ,אשר לא בכו, אפילו לא הביעו מבט של זעם, או חרדה. כל מה שהוא ראה בעיניים האלה היו מראותיה של הריקנות, וויליאם דמיין לעצמו את חייו של האדם עד לנקודה זו. הוא נולד, יכול להיות שהוא גדל בצל הוריו כנורמלי, היו לו חברים קרובים והייתה לו אהבת חיים אשר חלם מפגישתם הראשונה לתת לה ילד, ואביה הציב לו תנאי, כסף, לכן לא הייתה לו ברירה אלא להתגייס – או חיים של אדם ריקני, שנולד במסבאה מזונה זולה, שלא קיבל אהבה בחייו, מעולם לא היו לו חברים קרובים והנשים התאכזרו אליו, הוא התגייס לצבא כי רצה להוכיח משהו, כדי לקבל בפעם הראשונה בחייו הערה או אהבה,אכפתיות או תחושה רגעית שהוא מישהו –

וויליאם ידע כי אין זה משנה ולו במאית. כי כשהוא הביט בעיניו הוא חווה הארה, מהארות האלה שכשאתה צופה בסרט טוב ואתה מתרגש בלי לדעת באמת למה. כשאתה נתקל במשהו קטן בחיים האלה, ובוכה, משיר מפופ. מקריטקורה ביום השואה, לא מהסיפורים, לא מהתמונות, מהקריטקורה! העיניים שלו היו כה מחוללות ועם זאת כה מלאות תשוקה, שלוויליאם לא הייתה מילה אחת בתזאורוס האירופי שיכלה לתאר את הבחירה שבחר – הוא בחר – הוא בחר לחוס עליו. וויליאם ידע כי אחרי התקרית הזאת לעולם לא יהיה כשהיה, והדבר האחרון ששמע מהחייל כשנדף אל האפלה היה מילים בערבית, אשר תיאר לעצמו שהיו קללות בעקבות הטון של הצעקות.
וויליאם ערער לעצמו בשבועות הבאו לבוא, כאשר כחבר יחידת עילית בצבא הצלבנים, מורעבים עד עצמותיהם, אחרי שסיימו את מסעם הסימבולי אך הריקני, חזרו לאירופה, במהלך כל השבועות האלה, מהקרבות עד החזרה – הוא הרער לעצמו בעיקר שאלות פילוסופיות, כאשר בלטה לו אחת מכולן, כה שטותית אך היא הרגישה לו כל כך נכון שהוא היה חייב לעשות עם זה משהו, הערעור הזה בא בעקבות המקרה,

'כמה מאיתנו ראינו אדם עיוור שהיה רע אלינו? אדם חירש, אילם, אפילו נכים, נדיר לראות אנשים מוגבלים שמתייחסים רע לסביבה שלה. כשמשווים את זה לעומת אנשים רגילים, בעלי המוגבליות הם האנשים העילאים ביותר מוסרית על פני האדמה.' זו המסקנה אשר האביר הגיע אליה, ולכן במקום להרוג את אויביו המוסלמים, או כאלה אשר גנב מהם אוכל – במקום לגמור על החיים שלהם הוא דקר את עיניים עם סכין דקה, חתך את אוזניהם או שרט את לשונם. כמו אלוהים, הוא האמין כי בחייהם, מעתה והלאה, הם יהיו אנשים טובים יותר; אם כי עם פחות חלקים בגוף.

האביר כרת, חתך, פירק, שבר, קרע, תלש איברים של בני אדם בכל אירופה עד אשר מת מזיהום באיברים הפנימיים, זיהום אשר התרחש בעקבות הדם, העור, והעצמות הכה רבות שנגע בהם, שהביט בהם כאשר נזלגו אל עבר סופן. במהלך חייו הוא סבל, הוא לא היה בן אנוש, הוא אינו אהב, אך הוא ראה את פניו האמיתיות של האדם והוא הגשים את מטרתו, הוא גרם לעולם להיות מקום טוב יותר לחיות בו. ימי הביניים נגמרו להם בסביבות המאה ה-17, הכנסייה איבדה את כוחה, הידע וההומוניות לקחו את מקומם כשליטי העולם המערבי. וויליאם מת במאה ה-19, כאשר דרווין פיתח את תאוריות האבולוציה. וויליאם ידע כי, בני האדם אינם זקוקים לו יותר. כי כעת, ביכולתם לגרום לעצמם אושר, עם איברים מלאים, וללא מוגבלויות.