גלדיאטור-פרק 2

"המפקד, אם כול כבוד, אתה בטוח שהתכנית לא מסכנת את הפרשים שלנו?" שאל מרניוס.
"מרניוס, אני מעריך את דאגתך, הם יפתחו את המלחמה." הרגיע אותו מקסימוס, "לך לארגן את הגדוד, אני אצא עם הפרשים, כי חייל אני כחייל רומא."
"אולי, אך לפני שנים הייתה איכר ועכשיו, אתה מצביא רומא."
"איכר פשוט הייתי ועדיין חפץ בכך, לפחות שם היבול לא יכול לתקוף אותך מאחור." גיחך.
"אל דאגה הגנרל, אחרי הצלחתך בקרב זה תהיה אדם חופשי."
"ביד האלים, כן." נאנח וחשב על השדות הפתוחים, האוויר הצח, על אשתו האהובה ובנו היחיד-הוא חשב על ביתו החם והאהוב. מקסימוס רק השתוקק להשתחרר ולהרגיש את זיכרונותיו.
מבין העצים לא הפסיק נחשול של צבאתם של הברברים המתרבים.
"כוח וכבוד," אמר מקסימוס למרניוס.
"כוח וכבוד," השיב לו.
מקסימוס עלה על סוסו, "בסימן שלי…. תמטיר עליהם גיהינום." אמר מקסימוס.
"כן, פאריטור."
מקסימוס דהר לתוך היער האפל.
"הטעינו את הבליסטרות," הורה מרניוס, "חיילי רגלי, הערכו לתזוזה. קשתים מוכנים."
"קשתים…! טען!!!" צעקו אחר פקודתו.

הקיסר צפה במעלה הגבע על הקרב המתוכנן בעמק.

מקסימוס הגיע אל גדודו-גדוד הפרשים.
"בני ארצי!" קרא מקסימוס, "בעוד כשלושה שבועות אקצור את יבולי. דמיינו ברוחכם היכן תהיו אתם, וכך יהיה. עמדו איתנים! הישארו עִמי! אם תגלו שהנכם לבד, רוכבים בשדות ירוקים, והשמש מכה בפנים, אל נא תחששו, שכן הנכם באליסיום (גן-עדן), ואתם כבר מתים! אחיי, המעשים שאנחנו עושים בחיינו יהדהדו לנצח."

הברברים קשקשו בחרבותיהם ובמגניהם. "משוך!" והטעינו את הבליסטרות. הקשתים הסתדרו בשורה ונער עבר והדליק פס אש. "קשתים, הבער!" שורת הקשתים רכנו קדימה והדליקו בעזרת פס האש את קצות חיציהם. חיילים הדליקו את כדורי הבליסטרות. "אש!!!" אל השמיים הומטרו כמאות חצים בוערים ועשרות כדורי אש וירדו ארצה הורגים את האויב.

זה היה הסימן. מקסימוס הניף את חרבו ודהר קדימה, אל שדה הקרב.
"אל רומא הניצחון!!" צעק בעודו רוכב.
הקרב היה רחוץ דמים. מקסימוס הצליף, חתך, הרג, רצח, חמק, התגלגל, נלחם, נלחם למען החופש.

הקיסר הסתכל מלמעלה בתאווה על מעשיו, על האנשים שנשרפים בעודן חיים. הוא לא רצה למשול כך.

ניצחנו, חשב מקסימוס בעודו פצוע וחבול. הלגיון הסתדר בשורות מסודרות בחזרה.
מקסימוס הביט בגופות המעלות עשן המוטלות ארצה וידע מה כוחו ומה עשה.
הקיסר פנה אל מקסימוס. "פעם נוספת הוכחתה את גבורתך, מקסימוס." מקסימוס ירד על ברכיו.
"קום נא, פאריטור," מקסימוס נשמע לפקודתו. "נקווה שזו הפעם האחרונה בה תוכל להוכיח את עצמך." "לא נשאר עוד איש להילחם." אמר מקסימוס.
"תמיד יש מישהו להילחם בו," אמר הקיסר בעצב, "כיצד אוכל לגמול למצביא הגדול ביותר של רומא?" שאל אותו הקיסר.
למקסימוס לא לקח הרבה חשיבה, "אני רוצה לחזור הביתה."
"הביתה…" חזר אחריו הקיסר בכמיהה זהה.
פתאום חיילים הופיעו רוכבים על סוסים ושורת סוסים הרתומה למרכבה גדולה ומשוריינת.
התקדם לעברם אחד מין החיילים וכרע ברך, "הקיסר, בניך וביתך הגיעו."

המשך יבואו…