גלגול נשמות היסטורי

גלגול נשמות היא תופעה שחמישים אחוז מהאוכלוסיה מאמינים בה. בעצם הנשמה, מעצם טבעה, מקומה הוא לא אתנו. סיפורי הרוחות, הם יותר סיפורי בדים ומדובר יותר בשאריות חומריות של הרוח, שנותרות על כדור הארץ, כאשר הנפש עצמה כבר לא נמצאת פה. יש הטוענים גם, שיש נשמות כלואות, שמתקשות לעזוב את העולם הזה ומרחפות בין שני העולמות, לא מוצאות מנוחה לנפשן.
אבל גלגול הנשמות המובא בספר של רוי סטימן: גלגול נשמות, הוא ממש מדהים.
הסיפור האמתי, שלהלן, מתוך הספר של רוי סטימן: גלגול נשמות, תואם נשמות כאלו. אלו הן נשמות, שמרגישות צורך עז, לסגור, אחרי מותן, איזה חשבון מחייהן.

בשנות השבעים באבידוס, אחת הערים העתיקות במצרים, מדריכה במוזיאון של מקדש עתיקות מצרי, התפרסמה הודות לידע העצום שהיה לה על המקום ועל האיש שבנה אותו.
אדי דורותי, המדריכה, גם ידעה לתאר בפרטי פרטים את חיי היומיום של המצרים, לרבות הטקסים והפולחנים שלהם. הדבר הפתיע את המומחים בנושא, שגילו עם הזמן, שהיא צדקה בכל מה שאמרה. ההסבר של דורותי לדבר, היה שהיא הייתה נזירה, בגלגול הקודם, בתקופתו של פרעה סתי הראשון.
למעשה היא האמינה שהיא הייתה המאהבת של פרעה סתי. נרקמה ביניהם אהבה סודית אסורה, מפני שנאסר עליה באיסור חמור, בגלל היותה נזירה, להתנות אהבים עם גבר, אפילו יהיה זה המלך בכבודו ובעצמו. זה נחשב לפשע שאין עליו כפרה.
לפי דבריה, פרעה סתי הראשון, חיפש אחריה, במשך 3000 שנים ומצאה אותה, לבסוף בחייה הנוכחיים. היא הייתה אז, נערה שהתגוררה בעיר קטנה במחוז דבון שבאנגליה.
דורותי נולדה בשנת 1904, בגיל שלוש היא מעדה ומתה מוות קליני, אבל התעוררה כעבור זמן קצר, בטרם הספיקו לקבור אותה. אחרי אירוע זה החלו לרדוף אותה חלומות על בניין ענק, מוקף בערוגות פרחים. הוריה שמו לב שהיא ממררת בבכי תכופות וכששאלו אותה מה מציק לה, השיבה: "אני רוצה ללכת הביתה".
בגיל ארבע לקחו אותה הוריה למוזיאון הבריטי. היא הסתובבה נלהבת במוזיאון ונישקה את כל הפסלים המצריים במקום. בסופו של דבר התיישבה ליד מומיה חנוטה, וסירבה לעזוב את המקום.
בגיל שבע ראתה דורותי בכתב עת, שאביה הביא הביתה, כתבה שנשאה את הכותרת: "המקדש של סתי הראשון באבידוס, מצרים העלית". היא רצה לאביה נרגשת והכריזה באזניו: זה ביתי, זה המקום בו גרתי. אבל מדוע הכול הרוס ואיפה הגן?!
היא אף טענה, כשראתה בעיתון את תמונתו החנוטה של סתי הראשון, שנשתמרה היטב, במוזיאון בקהיר, שהיא מכירה אדם זה ושהוא היה טוב לב ונדיב.
היא התחילה לבלות יותר ויותר זמן במוזיאון הבריטי, באגף שהוקדש למצרים העתיקה. בסופו של דבר נישאה לאדם בעל אזרחות מצרית ועברה לגור במצרים.
בשנות החמישים התרצה משרד העתיקות המצרים ונתן לדורותי לעבור לגור מקהיר באבידוס, כדי לעבוד בבית המקדש.
היא גילתה שם את המקום של הגן שראתה בחלומותיה והפועלים במקום חשפו אותו בצד הדרום מערבי של המקדש. הגן עדיין היה עם שורשים של עלי גפן, ערוצי מים ואפילו באר עם מים.
רוח רפאים שהתגלתה בחלומותיה, העבירה לה, משך שנה, מידע על המקדש.
נאמר לה שהיא הייתה בגלגול הקודם, נערה בת ארבע עשרה, זהובת שיער, בחורה כחולת עיניים, בשם בנטרשייט. המלך פרעה סתי התאהב בה ונפגש אתה בחשאי. זאת מפני שהיא הייתה נזירה, כוהנת איסיס, שייכת למקדש ואפילו המלך לא הורשה להתקרב אליה.
אחרי שהרתה למלך, היא נאלצה להתאבד כדי לא לעמוד בהשפלה של המשפט הפומבי, שהיה כרוך בעונש מוות.
מאהבה, פרעה סתי הראשון, נדר לא לשכוח אותה לעולם. ולכן בגלגול הנוכחי הוא הופיעה לפניה, ונפגש אתה באופן קבוע, לפעמים אפילו באופן גופני, כשהוא מתנה אתה אהבים. כשעברה לאבידוס, אמר לה סתי: "גלגל הגורל של המזל, השלים את הסיבוב שלו. מעתה ועד לסיום חייך, את תהיי שוב שייכת למקדש ואת תהיי אסורה עלי ועל כל גבר אחר." הוא הסביר לה שזאת תקופת מבחן, שעליהם לעמוד בה ואחרי מותה הפשע שלה ושל פרעה יסולח והם יהיו שייכים זו לזו, לנצח.
ד"ר דניאל זייני, נשיא חברת הסוכר והזיקוק המצרית, הוציא בשנת 1988, שש שנים אחרי מותה, ספר, המבוסס על יומנים שדורותי ניהלה. הספר נקרא: "החיפוש אחרי אום סתי."