בני סנקרה – פרק 1 – נטליה

נטליה התעוררה ממיטתה למשמע הפעמון המצלצל. כל אחיה ישנו איתה באותו חדר בקומה השנייה של הבית המפואר.
"לא, לא אל תיקח לי את הדובי." התחיל לדבר ג'ימי מתוך שינה. הוא הצעיר ביותר. כולם בני 6 והוא בן 5. משמאלה ישנה בלואין, החברה הכי טובה שלה ונטליה הכי מקורבת אליה מכל האחים, ומימינה יושן ברול.
נטליה קמה בשקט מהמיטה, פתחה את הדלת של החדר, והתחילה לרדת במדרגות.
"היית חייב לצלצל בדלת? אתה רוצה שהילדים יגלו?" שמעה נטליה את אמה, סנקרה, אומרת לאיש שעמד בפתח הדלת. הוא היה עטוף בברדס אפור שבגללו ראו רק את מגפי הפרווה החומים של האיש. הוא ואמה של נטליה נכנסו לסלון וסגרו את הדלת אחריהם. נטליה רצה בשקט במורד המדרגות נכנסה למטבח והורידה חלק מהטפט של הקיר שמאחוריו מופיע חור שאפשר לראות בו את הסלון.
'מזל שהטפט בסלון הוא חד כיווני.' חשבה לעצמה נטליה. עורפה עיקצץ וכשנגעה בו מעם קצות אצבעותיה הוא בער מחום ומכאב. 'זה שוב קורה לי!' רטנה נטליה בתוך עצמה.
"תצטרכי להשלים את החלק האחרון. הילדים צריכים להיפרד." אמר האיש בברדס.
"אבל אנו…" התחילה לומר סנקרה עד שהאיש קטע אותה בגסות רוח.
"בלי אבל! אנחנו צריכים חהשלים את החלק האחרון!" האיש כמעט צעק.
"בסדר אני אעשה את זה בבוקר." אמרה סנקרה.
"לא עכשיו!" אמר האיש וברדסו נפל. נטליה לא הצליחה להתאפק ופלטה קריאת הפתעה. ראשו של האיש היה בצורת תן שחור עם עיניים אדומות. האיש נעלם. 'מה?'
לפתע הרגישה כאב בעורפה במקום שבו נמצא כתם הלידה. היא לא הצליחה לזוז, היא לא הצליחה לנשום, היא לא הצליחה לעשות כלום.
"תפסיק!" צעקה סנקרה כשנכנסה לחדר. היא הייתה יפה כל כך. שערה השחור אסוף לצמה שמגיעה עד למותנים, עיניה השחורות בוהקות מדאגה, ולחייה סמוקות מכעס.
עד מהרה כל האחים התאספו במטבח ובלואין בראשם. סנקרה הסתכלהעל בלואין ואחרי כמה דקות בלואין ניגשה אליה.
'הם בטח ליפטו.' אצל המשפחה הזאת ליפטו זה תיקשרו בטלפתיה.
בלואין ניגשה אל החצי איש חצי תן והסתכלה לו בעיניים. בלואין יכולה להפנט אנשים. עיניה כל כך יפות ועמוקות שאי אפשר שלא התעמק בהן.
"אנוביס," התחילה בלואין לדבר נחושה במילותיה למרות שהיתה בת שש,"תסיר את הכישוף מאחותי ותסתלק. הכל יהיה מוכן בבוקר."
'אנוביס?!' נדהמה נטליה. אנוביס הסיר את הכישוף ונעלם.
"תקשיבו אין הרבה זמן," אמרה סנקרה,"הוא והצבא שלו עוד יחזרו ויתקפו. אני נותנת לכולכם סלסילה ומזוודה. את הסלסילה תפתחו רק שתהיו בני 16 במקרה שלך ג'ימי גיל 15. לואי וליו תחזיקו ידיים, בלואין ונטליה תחזיקו ידיים. אני אשלח כל אחד מכם למקום אחר ואתם לא תיזכרו כלום ממה שעברנו ביחד.אתם חייבים להבטיח לי שתמצאו אחד את השני. תעקבו אחרי ההוראות שכתובות שם הכל מוסבר שם. לואי ליו אתכם אני שולחת יפן, תשמרו על עצמכם." אמרה סנקרה והתאומים נעלמו בהבזק אור לבן. כשנעלמו נשמעו הקולות שלהם "מבטיחים." "ג'ימי אותך אני שולחת לאקדמיה בארה"ב."
"אני מבטיח." אומר ג'ימי ונעלם בהבזק אור כחול.
"ברול, תשמור על עצמך. אתה נשלח לאיטליה."
"מבטיח." אומר לה ברול ונעלם בהבזק אור צהוב.
"בנות אתם נשלחות לספרד. אתם חייבות למצוא את כולן. הרמזים מובילים ליפן! תזכרו את זה! אני אוהבת אתכן!" אומרת סנקרה והילדות נעלמות בהבזק אור ורוד.
נטליה מרגישה בחילה וסחרחורת. היא מצליחה להוציא מפיה מילים:
"אני מבטיחה!"