בין אומה שנפלה לאומה שקמה פרק 27-על קרבות רחוב וצפע קלטי

"העניין הוא, שקארג תוקף ללא הבחנה." אמר גב לרוב, רוב בחן את הקארג, נוסף על הגודל שלו לקארג היו זוג קרניים גדולות שערו הארוך היה בצבע שחור ונקשרו בו דברים כגון עצמות ומטבעות זהב ומתוך משערות ביצבצו קרניים קטנות, "אז החבר שלי יודע להיות חמקן." ענה רוב, "זה מצויין." אמר גב "אבל טעות אחת קטנה והוא מת." הקרב התחיל הקארג נהם והסתער על בלנקו, זז הצידה ונתן לקארג לחלוף על פניו, הקארג הסתובב ופתח את ידיו "זה לא יהיה כלכך קל." אמר גב "הוא כרגע מצמצם את שטח התימרון של ידידך." רוב הביט בבלנקו ובלנקו הביט בו "תחקור." אמר בלנקו ללא קול "אז אתה פה הרבה?" שאל רוב "אני נולדתי פה, אז אני מניח שכן." ענה גב, נשמעה זעקה מהקהל ורוב ראה כיצד בלנקו חומק מאגרוף שכוון לעברו, ומשתמש במקל שלו ונותן מכה כמו עם החרב היפנית שלו, "זה מכה יפנית." אמר גב "מזכיר לי בחור שנלחם פה כמה פעמים." "יפני?" שאל רוב מייד, "אסייתי." ענה גב "זה הדבר היחיד שיכולתי לראות עליו." רוב הרהר לרגע ולחש "אתה יודע איפה הוא גר?" הוא שאל "אז בשביל זה באת לפה." אמר גב, "בערך כל מי שבא לפה מחפש מידע." אמר רוב, צעקה נשמעה מהקהל ורוב הביט אל בלנקו שחמק מהקרארג נותן לו לחלוף על פניו, הקארג כמעט התנגש בקהל, שזז מדרכו, בלנקו לא נראה מתלהב כלכך, "משעמם לחבר שלך." אמר גב "שמע הוא לוחם מיומן." אמר רוב. "אני שם לב." הוא אמר, בלנקו ניגש אל הקארג במהירות וחבט בפניו בעזרת אזור האחיזה של המקל, לא נראה שהמכה השפיעה על הקארג, אך זה צרח בכאב וזינק על בלנקו הפעם הוא פתח את זרועותיו, חוסם כל התחמקות שבלנקו חשב עליה, "מסתבר שהקארג הזה יותר חכם." אמר גב "אל תהיה כלכך בטוח." אמר רוב, ואכן בלנקו רץ לעבר הקארג וזינק הקארג לעומת זאת היכה בעזרת קרניו בלנקו לא יכל לחמוק מזה,רוב ציפה למכה לשאגה מהקהל ועצם את עיניו, הקהל הריע וגב לחש מדהים, רוב פקח את עיניו ולא האמין למראה בלנקו אחז בקרניו של הקארג, "וואו." התפעל רוב, "אתה ממש לא מכיר אותו יחסית לשותף." אמר גב,"שותפות זה לא נישואין." ענה רוב בסתמיות, "תשובה יפה." אמר גב "רק חבל שההפך זה נכון." "מה?" שאל רוב "נישואין זה כמו שותפות." אמר גב, "אל תדכא אותי." אמר רוב "אני רק בן שש עשרה." גב הביט בו בהפתעה "בן שש-עשרה וכבר נושא נשק?" רוב הביט בו בשאלה "אתה לא נושא מטה סתם כך." אמר גב, "הבחנה יפה יש לך." אמר רוב, "אבל אני מבטיח לך שהביקור הבא שלך בבית לא יקום ולא יהיה." גב הביט בו בשאלה ורוב לחש "אתה באמת חושב שאני לא יודע לזהות צועני בודד." אמר רוב "עוד לא ראיתי צועני שארז את כל הדברים שלו גם זז איתם לכל מקום, זה לא המנהג של צוענים, אתם נודדים בקבוצות." ובדבריו רוב הצביע במטה שלו על החבילה הצבעונית שנקשרה לחגורתו של גב. לפתע נשמעה שאגה נוספת מהקהל ורוב חזר להביט "אתה יודע איפה הבחור היפני שלנו גר." אמר רוב "בערך." אמר גב "הוא משנה מיקום כל יומיים." "כשאתה לוחם יפני מיומן, וצייד ראשים אתה חייב מקום מסתור." אמר רוב בתשובה, בלנקו השתמש בכובד משקלו כדי להפיל את הקארג, הוא אחז בקרניים בחוזקה והניח לגופו לצנוח מגבו של הקארג הקארג נפל לרצפה בקול רם, "אווו." אמר גב "זה כאב." רוב "איפה בדיוק." שאל רוב "סימטת בלק סטריט." אמר גב "שם אופייני." אמר רוב "ואיך אני מודה לך על זה?" שאל רוב "טוב אני חושב ש…." החל גב, לפתע נשמעה צעקה מהקהל בלנקו בעט ברגלו של הקארג וזה תפס את הרגל בכאב ושאג, בלנקו תפס את המקל שלו ושבר אותו לשניים בעזרת רגלו, הוא בחר את החתיכה החדה יותר,וניגש בקור רוח אל הקארג בלנקו הרים את ראשו וכיוון את החתיכה החדה כלפי מטה והיכה, הקהל שאג בזעם, "נראה לי שהקהל חושד שהכל מזויף." אמר גב "והוא רוצה את הכסף חזרה." ואכן כשבלנקו ניגש אל האחראי על ההימורים, כדי לקחת את כספו, הקהל זינק בזעם לעבר, "רוב בוא נעוף מפה?!" הוא צעק רוב הביט בגב וזה אמר "אם אתה תשרוד נדבר על מה אתה חייב לי." זינקתי אל הזירה ובלנקו צעק "לכיוון השוק קדימה!" אמר בלנקו, שנינו רצנו לעבר הכיוון שאמר בלנקו, דילגתי על ערמת קדרות שמכר גובלין זקן, ובלנקו צעק "השגת מידע או שניסית לקנות אופיום?!" "למה זה נראה כיאלו אני מנסה לקנות אופיום?" שאלתי "אני לא יודע אולי אתה מיואש!" ענה בלנקו, "זה רק הרחוב בו הוא גר." ענה רוב "בלקסטריט." בלנקו דילג על ערימה של סלי נצרים אך רוב מעד עליהם, "אי." הוא לחש כשנפל על האדמה, "רוב!" צעק בלנקו "כן?" שאל רוב, "איבדנו אותם." הוא אמר, רוב עמד לקום אך חש משהו נע בין רגליו, "אל תזוז." לחש בלנקו, כשנחש שחור בעובי של צינור נעמד מולו, "אל תזוז." "אני לא הולך לשום מקום." לחש רוב, "אל תזוז, זה צפע קלטי, הוא ארסי מאוד." בלנקו עמד בכוננות והנחש הביט ברוב במבט זועם, "כדאי שתזדרז כבוד הגנרל," לחש רוב "הוא לא כלכך ידידותי." בלנקו זינק והנחש תקף.

"אני חושב שאנחנו בארמון השושנים." אמרה אינגווה "אני ממש מרגישה את המקום, אמא שלי משפצת פה." "למה?" שאלתי "אני ממש לא יודעת." ענתה אינגווה, היינו תקועים כבר…. אני ממש לא יודע איבדתי את תחושת הזמן פה, קיוויתי שהקיסר פובוס יגיע כבר, הדיכאון שבישיבה במקום לא מוכר שמוקף בעויינים לא תרמה לעידוד,"אמא שלי לא יודעת שאני פה, זה חצי נחמה." אמרה אינגווה, "מה עם ההורים שלך?" נדתי בראשי "לא היה לי את העונג להכיר אותם." אמרתי "מה?" שאלה אינגווה "ואף פעם לא רצית לדעת מי זה אבא שלך?" "אני לוחם אופל." עניתי "התפקיד שלי זה להילחם למען אבא שלך, אסור ששום דבר יסיח אותי." "אז ככה אתה?" שאלה אינגווה, "כן." עניתי "אני אף פעם לא שאלתי את הקיסר מי הם היו." "פעם אבא שלי סיפר לי על הבית ממנו אתה אתה בא." אמרה אינגווה, שנצמדה אלי שוב, "הוא סיפר שאבא שלך איחד את כל בתי האצילות בקיסרות, אבא שלך היה לוחם אופל בן אלמוות." זקפתי גבה. "מאיפה לך?" שאלתי "אבא שלי היה מספר לי סיפורים לפני השינה והא תמיד סיפר לי על שלושת הלוחמים שהצליחו לאחד את הקיסרות." "מתי זה קרה?" שאלתי, הסקרנות התעוררה בי, "במאה העשירית." אמרה אינגווה "קצת לפני שהאימפריה המונגולית התחילה להתפשט לעבר אירופה, הקיסר רצה לאחד את כל הבתים הגדולים בקיסרות, הראשון היה בית סאקרטו הבית שלך, השני היה בית ארג'אטו הבית של רוב והשלישי בית לורנוס בית מפולג מאוד, אבא שלך ואבא של רוב הצטרפו אל הבן היחיד למשפחת לורנוס שגלה הם עזרו להשתלט על הבית ויחד עברו מעיר לעיר כפר אל כפר ואיחדו את הבתים תחת הדגל של הקיסר." הבטתי בה ולחשתי "אז למה קראו לא לי פעם בן אף אחד?" שאלתי "אני בן של….." אמרתי "לאבא שלך קראו דיימן." אמרה אינגווה, "אני עברתי על ספריי ההיסטוריה של האלפים, והם מספרים שאבא שלך הסתער על פלוגות של האלפים בראש הפלוגה של הבית שלו." "אם את יודעת כלכך הרבה על המשפחה שלי אולי את תדעי מאיפה אני?" אמרתי "אתה נולדת בקיסרות." אמרה אינגווה "אבל המשפחה שלך מגיעה מספרד, אחרי ההתפרקות של הח'ליפות ועליית האינקוויזיציה חלק מהמשפחה הוגלו לאפריקה וחלק ברחו לרוסיה, ככה זה היה עם המשפחה של רוב אבל הם הוגלו לתוך אירופה ונדדו לרוסיה." "תגידי לי שאבא שלך קיבל אותם בזרועות פתוחות." אינגווה הינהנה ואמרה "הוא קיבל את כל מי שברח מהנצרות במיוחד ברדיפות של כל מי שיצר אי פעם קשר עם הקיסרות." נשענתי לאחור בפעם האלף ואז ראיתי משהו שגרם לי לצעוק, מולנו עמד הנזיר השתקן.
"אז מה קרה בדיוק?" שאל נומרוס את בלנקו בזמן שהוא בחן את הפצע של רוב, "גדר קוצנית." ענה רוב לפני שבלנקו הספיק לענות, "וממתי גדר קוצנית נתברכה בסגולות הארס של הצפע הקלטי?" שאל נומרוס. "אין לי שום מושג." ענה רוב בזעם, "טוב." אמר נומרוס ושלף מקפלי הגלימה שלו בקבוק משחה "זה יעזור." הוא אמר "ותמרח את זה בעצמך רוב אני ממש לא מעוניין למרוח משחה על הישבן של התלמיד שלי." רוב חייך חיוך מאולץ, הוא לקח את המשחה ויצא מחדרו של רומונוב שמזמן נהפך למפקדה של הקיסר, רוב נכנס לחדרו ומשח את המשחה, בדיוק שבלנקו זינק וניסה להזיז את רוב הנחש זינק ולמרבה הצער פגע בישבן של רוב, אני חייב למצוא את סקופ ואינגווה חשב רוב אם זה יימשך כך אנחנו נאבד את מעט העקבות שנותרו לנו מחשבותיו נקטעו כשג'ף נכנס לחדר עם מספר דפים בידו "רוב יש לנו בעיה…." הוא הביט ברוב ובידו, "זה ריח של ארס?" הוא שאל מיד "כן." ענה רוב "של צפע.." "קלטי, ג'ף תודה רבה אל תזכיר לי את זה, מה קרה." ג'ף מיד חזר לרשימות שאחז בידו ואמר "הבת של הקיסר לא תוכל לבוא. אז את כנראה תצטרף לאחת האלפיות מהפעילות של המפלגה הקומוניסטית, רוב התנשף בהקלה "להיות עם מישהי בת מאה לא כלכך נראה לי." הוא מלמל "וכאן הבעיה הגדולה." אמר ג'ף "מה קרה?" ג'ף נראה מסופק אם להגיד "אתה בראש החנית." "שזה אומר?" שאל רוב בחשד "תיווצר הסחת דעת ואתה והאלפית תצטרכו למצוא את סקופ ואת אינגווה."