בין אומה שנפלה לאומה שקמה פרק 14-ילדת-הזאב

יצאתי מהחדר שלי בבוקר יום המחרת, הפגישה עם האלפים והערפדים ארכה רוב שעות הערב המוקדמות, והביקור הקצר שלנו ברציפים ארך רוב שעות הלילה, יצא שהתקלחתי מאוחר אותו לילה שוטף את הריח האיום של המוות מעלי, פגשתי את אינגווה ואת ג'ף שותים תה בטרקלין, הם שוחחו בשקט חששתי שהם מדברים על מה שקרה אתמול עם האש אך כשהתקרבתי שמעתי את אינגווה צוחקת, "….ולא, אני לא הסכמתי להינשא לו." ג'ף צחק והבחין בי, "אההה… סקופ בוא תצטרף אלינו." התיישבתי על אחת הכיסאות ומזגתי לעצמי כוס תה, "אני לא רוצה להיות חטטן, אבל על מה דיברתם?" שאלתי בשקט ולגמתי מהתה הפושר. "שום דבר מיוחד." אמרה אינגווה "אינגווה רק סיפרה לי על ניסיון הנישואין האחרון שאמא שלה ניסתה לכפות עליה." חייכתי מעל כוס התה שלי "מי היה בר-המזל?" אינגווה משכה בכתפיה ואמרה "סתם איזה נסיך מיער טיפשי באירופה."
"עד כמה טיפש?" שאלתי "מספיק כדי להאמין שאני אפגוש אותו על מנת שנינשא לבד."
"וזה מה שגרם לך לברוח מאמא שלך ללונדון." אינגווה הביטה בי בכעס "בדיוק." היא ענתה ג'ף שרק בהתפעלות, רוב נכנס בשקט ובקושי שמתי לב כיצד הוא מתיישב לידי, "קברנו את הילד זאב סמוך לנהר." הוא לחש כשכולנו הבטנו בו, "הקיסר יפגוש בימים הקרובים מנהיג הלהקה של לונדון."
"אני מקווה שאחותו שרדה." אמרתי וכולם הביטו בי, "לא מגיע לה למות סתם כך." המשכתי ולגמתי מהתה."
"אתה לא סיפרתי לי איך חיסלת את הלוחם שניסה לחסל את גורת הזאבים." אמרה אינגווה "כישורי הלחימה שלי אני מניח." עניתי לא רציתי לחשוף בפניהם את תעלומת האש, אינגווה חייכה וקמה "תודה שהצלתה אותה." הבטתי בה לרגע ולחשתי "זה לא עניין גדול."
"הוא היה הורג גם אותי אם לא הייתה עוצר אותו." אינגווה השיבה לי, היא התכופפה מעט ונישקה אותי על הלחי, אני לא ידעתי באיזה צבע הפרצוף שלי רק שיכלתי לשער שהוא אדום כסלק, כולם היו פעורי פה רק באזיוס שנכנס אל הטרקלין קטע את השתיקה המביכה, "אז מה אתם עושים היום?" הוא שאל, הוא הביט בנו כשאיש לא ענה, "מה קרה לכם?"
"אתה תמיד פותח את היום בשאלות?" שאלתי בכעס "לא רק בימי שני ורביעי." ענה באזיוס "אז מה קרה לכם אתם אפילו לא שמתם לב שנכנסתי דרך החלון."
"הילדת זאב." ענה רוב "המצב שלהם מדאיג אותנו."
"זה נכון שהקיסר עוזר לנומרוס לטפל בה?" שאל ג'ף, יכולתי לתאר לעצמי את זה, הקיסר נשבע להגן על כל יצורי האופל, אנשי זאב, ערפדים, "אני מאמין שכן." אמר באזיוס "הקיסר היה תמיד מהרחומים ביותר לא פלא שהוא סולד יותר מהאלים."
"אלים?" שאל ג'ף "האגדות על אלים עדיין מתרוצצות בלונדון." באזיוס הביט בכולנו בחיוך, "אתם עדיין מתלמדים אבל האלים אמתיים, אם אתם לא חושבים כמוני אתם מוזמנים לשאול את נומרוס." אולי השיחה עשתה אותנו ממורמרים יותר או שכנראה המצב רוח שלנו נהיה ירוד יותר אבל באזיוס יצא ושוב השתיקה הזועמת, קראתי את העיתון של היום אך מובן שזה לא שיפר את מצב הרוח שלי, כתבות עוינות על אוייבים של הממלכה הנאבקים נגד הסוציאליסטים, "סקורפיוס?" שאל מישהו בשקט, הסתכלתי לעבר פתח החדר, יושב ראש השינאבו עמד בפתח החדר וסימן לי להתקרב אליו, קמתי מיד ויצאתי מהטרקלין שם חיכה לי היטו "רציתי לדבר על זה בפרטיות." הוא הבהיר "ומה רצית לומר?" שאלתי, "מה שעשית אתמול," הוא נראה מתלבט כיצד להסביר את זה, ידעתי שלא יצא מזה משהו טוב, "אתה הצלחת להבעיר את היריב שלך באש סקורפיוס, בידיים חשופות!" הוא אמר "זה לא טבעי שלוחם אופל ישלוט באש במיומנות כזו, רמה כזו מקסימום מתאימה לכשף וכזה אתה לא."
"אז מה אתה מנסה לומר לי?" שאלתי בכעס, "איך לעזלזל עשית את זה?" הוא שאל, יכולתי לענות לו אלף תשובות שזה בנוי אצלי, שזו המצאה שלי, שקרים לא היו בעיה כלכך גדולה בשבילי שיקרתי לרוב האנשים שהכרתי, חוץ מהחברים הקרובים שלי וכמובן הקיסר, "אינסטינקט." עניתי מיידית "תגובה ראשונה של הגוף שלי אם תרצה להסביר זאת." היטו הביט בי בעניים חשדניות, איך אין לך מושג מה אתה עושה?"
"זה חלק מההתקף שעברתי, רגע אחד שכבתי על גג המרכבה מביט בפנס רחוב אחרי רגע אני שם לב שאני יורה בברנש אש." היטו שלף את הפנקס שלו ורשם בו מספר הערות, "אז מה אני נוסע לכלא?" שאלתי בכעס, "לא." ענה היטו כמתנער ממחשבות עמוקות "אני לא יכול להכניס מישהו על משהו שהוא לא יודע שהוא עשה."
"אתה בטוח?" שאלתי, לא מתאים להיטו, אדם של כבוד סמוראי לשעבר לשחרר אותי סתם כך. "אתה בטח תרצה לראות את ילדת-הזאב, "איך ידעת?" שאלתי בשקט, "הילדה התעקשה לפגוש את האיש שהציל אותה." ענה היטו "היא עדיין מעורפלת והמצב שלה לא הכי יציב."
"מה קרה לה?" שאלתי, ידעתי שהיא נורתה, אולי עוד פציעות? "האגן שלה שבור." אמר היטו בשקט "בוא לחדר ונדבר שם." צעדנו לעבר מה שהסביר היטו כחדרו הפרטי של רומונוב, היה זה חדר שקושט בלבן ושחור מיטת אפריון ענקית ניצבה בסמוך לקיר לידה היתה יציאה אל מרפסת מפוארת שהשקיפה לעברו המערבי של נהר התמזה, בסמוך למיטה ניצבה שידה שעליה ככל הנראה רשם רומונוב את כל איגרות הריגול האגדיות שלו, סביב המיטה ישבו ארבעה איש נומרוס, המכופף, הקיסר פובוס שהבחין בי נכנס והנהן לי, גנרל בלנקו ששוחח עם רומונוב, לפתע שמתי לב שאינגווה יושבת ביניהם, מה היא עושה שם? על המיטה שכבה הילדה, היא נראתה יותר טוב, הפנים שלה היו עדיין חיוורות והשפתיים שלה היו לבנות "שלום סקורפיוס ." אמר נומרוס מבלי להביט בי, הוא היה רכן מעל הילדה ומישש את אגן הירכיים שלה, "מה קרה לה." שאלתי מיד, "השאלה היא מי." ענה נומרוס והנהן אל הקיסר ואל בלנקו "הכדורים הם המומחיות שלך סקורפיוס." אמר נומרוס כשהקיסר ובלנקו קמו ממקומם ופסעו לעבר היציאה רומונוב הושיט לי קופסת עץ מהסוג שבהם נומרוס אוהב להניח ציוד רפואה, בקופסא נחו שמונה כדורי עופרת, "טוב זה ברור שזה רובה ציד אמריקאי." אמרתי, ביקרתי בארצות הברית פעמיים יחד עם הקיסר, ושם התענינתי ברובים, "הכדורים הם תוצרת פרטית אני לא יודע מאיפה, בדיוק, רוב ידע לזהות אותם."
"בזה נטפל אחר כך." אמר רומונב. "הילדה אומרת שתקף אותה גבר מהיר ועטוף בשחורים."
"אז זה הגבר שתקף אותנו במרכבה." אמרתי לו "זה בדיוק מה שאמרתי לו." אמרה אינגווה בשקט ידה הייתה על ידה של הילדה, "במחשבה שניה אפשר לטעות שזה ערפד." אמר נומרוס שבחן את הכדורים, "לא כל בני אדם הם מהירים."
"אולי זה ערפד אחר?" שאל רומונוב "אולי זה ערפד שמגיע ממדינה בה הוא יוכל להתפתח לממדים אדירים יותר."
"או אולי זה ערפד שמגיע מהקיסרות," אמרתי "כמו כל ערפדים מהקיסרות הוא חזק מספיק וכנראה הוא היגר למדינה שבה הוא התעצם יותר." נומרוס הביט בי ושאל "וסקורפיוס איך טיפלת במתנקש שניסה להרוג את הילדה, אומרים שהשתמשת ביסוד האש?"
"שאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב פה." העירה אינגווה והיטו ענה במקומי "הוא אומר שזה אינסטינקט." נומרוס הנהן, "אולי אתה חושב שזה אינסטינקט." אמרה אינגווה אבל אני חושבת שזה בדם שלך." אני לא יודע אם הסמקתי מבושה או מכעס "אז אתה זה שהציל אותי?" שאל אותי קול חלוש הבטתי בדמות החיוורת ששכבה במיטה, היא חייכה ילדת-הזאב חשפה שיניים מחודדות בחיוך מתוק ומפחיד בו זמנית, "כן אבל לא הייתי לבד." אמרתי לה, הילדה בחנה אותי בעניים התמימות שלה, "הוא גם בעט בי."
"מי?" שאלתי, הייתי מבולבל "התוקף, האיש בשחור." ענתה הילדה "זה למה האגן שלי שבור כולו."
"ואת זיהית אתו?" שאלתי, הילדה חייכה שוב את החיוך המפחיד שלה ולחשה "שב לידי מר סאקרטו, אני רוצה למות ליד האנשים שהצילו אותי." התיישבתי על המיטה ממש לידה ומול אינגווה שאחזה בידה "התוקף היה ערפד." הילדה לחשה ונומרוס שמט את בקבוק התרופות שלו.