בין אומה שנפלה ובין לאומה שקמה פרק-5 השריפה

"טוב." אמרתי וצעדתי לאחור, לחשתי בשקט לרוב "קח את הימני ואני מטפל בשמאלי."
"מה איתנו?" שאלה אינגווה והצביעה עליה ועל ג'ף, אני ורוב הבטנו זה בזה, "תאבטחו את היציאות."
"יש רק אחת!" זעם ג'ף, בעודו מגבר לשמע קול נפץ כבד ויצור גבוה אוחז בנבוט שבר את קיר העץ שמאחורינו ופסע פנימה בכבדות, זה היה טרול, "תחשיב שתי יציאות." אמרתי בחיוך, "חתיכת יציאה." מלמלה אינגווה, "סקופ! איך הליידי אמורה לתמרן עם שמלה כזו?" לפני שהספקתי לענות לו אינגווה התכופפה וקרעה את השמלה חושפת רגליים דקות ולבושות מכנסיים באותו צבע של השמלה, "היא מאורגנת." אמר ג'ף בהתפעלות, אינגווה הסתובבה אלינו וחייכה "חשבתי שלעולם לא תשאלו." היא הושיטה את ידה ושלפה מחלל האוויר חרב אלפים מעוקלת, ניצב החרב היה בצבע בגדיה כמו כן גם הידית , היא שלפה את החרב וזו החלה לזהור באור רפאים לבן, "אין לנו זמן לזה?" מלמל הוולשי והטרול תקף, הוולשי פנה אלי ושלף סכין חדה כתער וארוכה מספיק כדי להוריד חלקים שיקרים לליבי, "בעדינות." מילמלתי וחמקתי מהלהב ששרק מעלי, הוצאתי את מכסה העץ מעל הלהב של החרב שלי והכיתי הלהב שלי פגע בסכין שלו ואני לקחתי צעד לאחור ותקפתי שוב, דוקר עם חרבי לעברו של הוולשי, הוא ציפה לכך וחמק מהדקירה שלי "אין בכוונתי להשאיר אותך חי." אמרתי לעברו בחיוך, "אז בא לשחק." אמר הוולשי בצחוק ותקף, אני התכופפתי נותן לו לחלוף מעלי, הסתובבתי וקמתי והצלפתי בגבו, "אי!" הוא צעק ופנה לבדוק את הפצע. בזמן שקניתי הבחנתי ברוב חומק מאלה קוצנית שהניף לעברו הגבר השני, אינגווה וג'ף שיחקו עם הטרול על מנת להתיש אותו, ג'ף היה רכוב על גבו ואינגווה דקרה אותו במקומות הרגישים, "זה הדקירה הראשונה…." מלמל הוולשי, אני הבטתי בו והגבהתי את חרבי, "…אבל זו האחרונה שלך!" הוא צרח והסתער עלי, זזתי הצידה ותפסתי את היד שלו סובבתי אותה והוא החל לצרוח, למזלי הרע זו לא היתה היד שאחזה בסכין, הוא הצליף לעברי עם הסכין ופגע בחזה שלי, הוא חדר מעט לגוף שלי קורע את הבגדים שלי, התנדנדתי ומעדתי ייצבתי את עצמי בעזרת הארגזים והבטתי בפצע שלי, "לעזלזל." לחשתי הפצע דימם והחל להכתים את החולצה הלבנה שלי, "איך אתה מרגיש?" שאל הוולשי בחיוך, "יש לי מספיק מצב רוח להרוג אותך." השבתי לו לפתע נשמעה צעקה הבטתי אל רוב וראיתי איך הגבר השני שלף את בקבוק הווסקי שבר אותו על ארגזי העץ, לפני שרוב הספיק לעצור אותו הוולשי חטף לפיד מהקיר וזרק אותו לעבר הארגזים האש פרצה פתאום והחלה להיאחז בארגזים, "אם יש כדורים בארגזים…." שאלתי את רוב "…זאת אומרת שיש גם אבקת שריפה, "אופס!" אמר רוב וצעק לעבר ג'ף ואינגווה "לזוז!" ג'ף ירד הגבו של הטרול ואנחנו רצנו לעבר החלון, הפיצוץ הכבד ביותר ששמעתי בכל חיי נשמע עפנו מההדף, לעבר החלון שהתנפץ כשארבעתנו פגענו בו, היישר לתוך נהר התמזה, גם הפגיעה במי הנהר לא היתה עדינה, טעם מים עמד בפי, שחיתי לעבר פני המים, יצאתי וחיפשתי את חברי לאור הלהבות שבערו ברציף, "רוב?!" צעקתי "פה!" הוא צעק, "אתה בסדר?" שאלתי "בערך." הוא ענה "ג'ף פה, הוא איבד הכרה."
"מזל שלימדו אותנו לשחות עם גופות על הגב." אמרתי "ומזל שזו לא גופה." הצביע רוב לעבר אינגווה ששחתה בעדינות כמו דג לעברנו, "הי בנים! איך השחיית לילה?"
"מים מעולים." מלמלתי "כן." הסכים רוב "שפת הנהר לא רחוקה." הוא אמר והביט סביב "בואו נסתלק מכאן לפני שהסקוטלנד יארד מגיעים." שחינו לעבר הגדה ממול מנווטים במים הזורמים של התמזה, לבסוף יצאנו מהמים נושאים את ג'ף על הכתפיים שלנו, פסענו ברחובות לונדון לעבר בית האחוזה של דמיטרי רומונוב. בחנתי את אינגווה בשקט, היא נשרטה בכמה מקומות אבל חרבה היתה עדיין עליה, והפצעים בגופה נראו קלים, "איך קרה שאת לא פצועה כמונו?" שאלתי היא חייכה והשיבה "לאלפים יש מנגנון רפואה עצמי שמרפא את הפצעים לבד, הוא מתעצם במיוחד במים."
"אז הפצעים האלה היו חמורים יותר?" שאלתי "חלקם עדיין קטלניים," היא השיבה "כדאי שאעשה אמבטיה בבית."
"זה רעיון טוב הגענו." אמר רוב "איזה הקלה ג'ף מתחיל להיות כבד." הוא מלמל לעצמו. נקשנו על הדלת ומשרתו של רומונוב פתח את הדלת "הו אדון סקארטו, הקיסר מחכה לכם בסלון, הוא דורש שתראו אותו ללא דיחוי." הבטתי ברוב ולחשתי "אם אין ברירה אז אין ברירה." לחשתי, נכנסנו אל הסלון המפואר שם חיכו לנו דמיטרי רומונוב, הקיסר פובוס, מאסטר נומרוס וגנרל בלנקו, פניו של הקיסר פובוס נראו מודאגות כשנכנסנו, אבל התחלפו בהבעת תדהמה טהורה כשאינגווה נכנסה לחדר, "אם יורשה לי לשאול," אמר הקיסר ונראה מאופק, "מה את עושה פה?!"
"לא יכולתי לעמוד בפיתוי." היא אמרה בארסיות שהיתה זרה לי, "אסור היה לך לצאת מהיער!" אמר הקיסר בחומרה, "התגעגתי אליך." היא אמרה "רק רגע." אמרתי "מי זו?" שאלתי "אני יכולה כבר להסתדר בעצמי!" היא צעקה "זה אישתו של הוד מעלתך?" שאלתי בבילבול. "הם לא יודעים?" שאל הקיסר את נומרוס. "לא." השיב נומרוס "מה אנחנו לא יודעים?" שאל רוב בסקרנות, "ברכותי בחורים." אמר הקיסר פובוס והביט באינגווה בכעס, "הכרתם את הבת שלי."