אלי מטרד | פרק 9: אלת התשוקה

דלת רכבו של דין נפתחה. נערה מטופחת למדיי התיישבה על-ידו במושב הקדמי. שיערה השחור והארוך התגלש חלקות במורד כתפיה. גפיה וגבה היו צרים וארוכים יחסית, כלל צווארה, שתמך בראשה העגול.
"בוקר טוב נסיכה! תסגרי את הדלת?"
עיניה הצרות היו סגולות-כחולות, והן התגלגלו בשאת-נפש. היא עשתה כמבוקשו, והידקה את חגורת הבטיחות. "מה?" שאל, "אין בוקר טוב?"
"סע," פקדה בקולה הרך. "יש לנו יום ארוך."
הוא נאנח. "כששִינִיתוּ-"
"שי," התעקשה. "אי אפשר לדעת מי מקשיב."
אי אפשר ליהנות עם אֶרִישְתוּ, אלת התשוקה. דבר והיפוכו, כשחושבים על כך. הוא הרים את כתפיו בחוסר אונים, והשתלב חזרה עם התנועה. הוא ידע שלו רצתה, היא הייתה גורמת לו לנסוע. "מה שרציתי להגיד זה ששיני – כששי – נותן פקודה, אני בסדר עם זה."
"מה הנקודה?" היא השתדלה לא להביט בו. אפילו לא דרך המראה הקדמית. היא התבוננה בנוף מבעד לחלון. מה הוא כבר הספיק לעשות שהרגיז אותה?
"את לא הבוס שלי. גם לא שי, אבל לפחות לו יש עילה. הוא יעיל. מה את עשית בדיוק?"
"יותר ממך."
"כן? אני חטפתי את אלת הציד – דרך אגב, ממש מאכזב – ונתתי למטורללת הקטנה של שי לשמור עליה."
"מצטערת אם לא נלחמת בצבאות-על-צבאות והשתוללת. אבל אתה שוכח דבר אחד, דין. אני זאת שמצאה את שי… ובזכותי, מצאנו אותך."
יכולותיה האלוהיות לא היו רחוקות מאלו של אל השינוי. הוא לא באמת היה בליגה שלהם. אולי כדאי להחליף נושא. "שכחתי, איך אני אמור לקרוא לך שוב?"
"אֶתִי שוּר."
"אהבתי. מתגלגל. ואני דִין דוֹרוֹן, נכון?"
היא התעלמה ממנו, והתבוננה בנוף המשתקף מהחלון. "מה יש לך הבוקר? את מתנהגת כאילו תקעו לך משהו ב…"
היא הסתובבה. עיניה בהו בו בעייפות על גבול השעמום. "מה אתה רוצה ממני?"
"כלום. הרבה זמן לא נפגשנו, זה הכל. התגעגעתי."
היא נחרה בזלזול והסתובבה חזרה אל הנוף המשתקף. דמו אולי היה אלים וברוטאלי, אבל היא פשוט הייתה מרשעת. הוא תמיד תהה מה יקרה לו ישאב את הדם שלה או של שי… אך ההשלכות תמיד הרתיעו אותו. דם כמו שלהם כנראה יפגע בו.
בעודו יוצא מהכביש הבין-עירוני אל הכביש המהיר, דין נזכר בסיבה שלשמה התכנסו. הם פונים אל קיסריה, לפגוש את הגלגולים היפנים. שי אמר לו ולארישתו שדיבר איתם… אבל אם המפגש שלהם הולך להיות כמו המפגש שלו עם סינתיה, זה לא ייגמר טוב. הם רוצים לראות את שי; לא אותו ואותה. לכן הם עלולים… להתמרד.
"חשבת על זה שהיפנים יעשו בעיות?" שאל. "את יודעת, בגלל שהם רוצים את שי?"
"אין להם בחירה," השיבה בקרירות. "או שהם איתנו, או שהם נגדנו."
"את יודעת שהם לא רואים את זה ככה," אמר ונד בראשו. "היית צריכה לראות את סינתיה. היא שכחה לרגע מול מי היא מדברת."
אתי חזרה להביט בו. "שי סגר איתה איזו עסקה," הסבירה. "לא זכור לי שהוא סגר עסקה עם היפנים. למען האמת, אני אפילו לא זוכרת שדיבר עם איזבל."
"הוא לא," הנהן, "אבל היה בה יותר מזה. סינתיה התנהגה כך לא רק בגלל הקללה."
"טוב, אתה אל הדם. אני בטוחה שתמצא דרך יצירתית להזכיר להם איך זה עובד."
עכשיו זאת תשובה שהוא ממש לא רצה לשמוע. "את יודעת, בגלל הגישה הזאת הם מזלזלים בנו. אנחנו לא עושים כלום. באמת – למה שי מחכה? למה אנחנו לא עוברים לשלב הסופי?"
"אתה יודע טוב מאוד למה. מה אם הילדים של רע יחזרו?"
"אני הספקתי לשכוח מתי אני חזרתי, אני בטוח שאת מזמן שכחת. חיפשנו אותם כל הזמן. הם לא בנמצא. אפשר לעבור לשלב הבא." כשעצר מול הרמזור, הוא לקח נשימה עמוקה. "נמאס לי להסתתר. נמאס לי להתחזות. נמאס לי לא להשתמש בשם שלי. אני רוצה להרוג!"
"תעשה את זה ותסכן את כולנו!"
"אני לא יכול יותר!" אישוניו הבהבו בין אדום לכחול. "זה יהיה ווין-ווין! אם נעבור לשלב הבא, והאלים המצריים יחליטו לבוא, סוף-סוף נלחם נגדם ונפסיק עם המחבואים! אם לא, אז פשוט ננצח!"
"אתה לא מבין שזאת מלחמת צללים?" התרגזה. "הם מחכים שנעשה את הצעד הבא."
"את לא יודעת את זה," קפץ את שפתיו. "את ושי לא יודעים את זה. אתם חושבים שזה מה שקורה."
"אנחנו צריכים להיות מוכנים לקראתם, לא ההפך," אמרה. לפתע, דין חש את ידה מלטפת את זרועו.
שריונו המוסתר האט את פעימותיו. במגע הרך ביותר, היא הפכה את לבו. אין דבר שיותר הפחיד אותו מאשר היכולת לשלוט ברגשותיו. טוב, אולי חוץ מהאשליות של שי.
"אז האלים האחרים קצת כועסים," הסבירה. "אם הם לא איתנו, הם נגדנו. אם הם נגדנו, אנחנו מרסקים אותם. ככה זה תמיד היה, וכך זה ימשיך להיות."
אמנם זמן רב עבר מאז שנפגש איתה, אך דין לא זכר שהייתה כל כך קרה. חוץ מזה, בטלפון היא נשמעה הרבה יותר מלאת חיים. משהו כנראה עבר עליה. זה כנראה בגלל ששיניתו השפיל אותה על חוסר היעילות במשימה שלה. "מה קרה לך? זה בגלל מה ששי אמר?"
היא חזרה להביט בחלון. חורשות השפלה החלו להתדלדל, והחליפו אותן מישורים ארוכים של צמחייה נמוכה וערים מרוחקות. "הוא אולי מפקפק בי, אבל עדיין יש לי את זה. הנערה תהייה שלי בקרוב." היא שילבה את ידיה. "זה לא זה. אני רק דואגת לו. זה הכל."
"לשיניתו?" התפוצץ, אך כששם לב שגרם לשתיקה מביכה, הוא כחכח בגרונו. "כלומר, שי. באמת. הוא האל האחרון שהייתי דואג לו. הוא גורם לאלים כמוני להראות כמו פטרוני נהר."
"לפעמים אני תוהה כמה שבור הוא באמת. הוא לא תמיד היה כזה. הוא היה שונה."
"על מה את מדברת? אני לעולם לא אשכח את הנאום על הגנים התלויים." דין זכר איך השליך את ראשו של אָשוּר – האל החזק ביותר במסופוטמיה – אל העולם האנושי. הם היו אז צעירים ונחושים. "הוא תמיד היה אכזרי."
"אני הרגשתי אותו."
כן… היא הייתה יכולה 'להרגיש' דברים. המגע לא רק אפשר לה לשלוט בך, אלא גם לדעת מי אתה. "ומה שראיתי…" קולה רעד, "אם היה בשי רגש כלשהו, דין, אז אין. אפילו לא אפר. הוא נשחק עד לרמה של אִיוּן."
"זה גורם לך לדאוג?" זה גרם לו קצת לדאוג, אבל רק כלפיי אויביהם. כשדין הפך לדמו הוא אולי היה עוצמתי, אבל אל השינוי? הדברים שהוא היה עושה לאלים האחרים… חומר לסיוטים. "לא הייתי דואג יותר מדיי. אריש- אתי… אני אשמח אם נשמור היום על אותו הגל, אם את מבינה אותי. אם הם יקלטו שאני נוקט גישה אחת ואת אחרת, הם יתהפכו עלינו."
"תן לי לדבר איתם," ענתה. "אם הם יחליטו 'להתהפך עלינו'… ובכן, אני בטוחה שנמצא דרך ללמד אותם לקח. הם עדיין בני אדם לפני שהם אלים."
"עכשיו זה דיבור שאני אוהב לשמוע," דין חייך והאיץ את מהירות רכבו.