אלי מטרד | פרק 8: למטבע שני צדדים

לילי ואריאל ישבו בגן מחוץ למטבח, ממש מתחת לעץ… על-יד הרקפות הלא-גוססות.
את השמיים השחורים ניקדו אלפי כוכבים מנצנצים. בניגוד לערים הגדולות, לתושבי כפר ורדים לא הייתה דיי תאורת רחוב כדי להעלים את גרמי השמיים.
"לא אמורים לעשות בייביסיטר בפנים?" לילי שאלה בפנים מחויכות.
היא באמת לא הפסיקה לחייך, ואריאל פשוט לא הבין למה. משהו בה נראה… שמח מדיי. הוא תהה אם זה בגלל שהוא ורע הצילו אותה. "כן," ענה, "אבל זה בסדר. יונתן ורועי כבר הלכו לישון. הכי הרבה אם אחד מהם יצטרך משהו, הם יודעים איפה אנחנו."
"הם חמודים," השיבה.
"כן, כשיש אורחת בבית," התמרמר. "נראה לי ששי היה שמח להוסיף אותם למטרד." עדיין חייכה. "בכל מקרה, אני מעדיף להיות כאן בחוץ. הרבה יותר מחובר לאדמה, את יודעת?"
"כן, למען האמת. אני יודעת."
"אה, נכון," גיחך. הוא שכח לרגע שדיבר עם הגלגול של דמטר, אלת החקלאות. ואם מדברים על אלים… "אז אמרת שפגשת את דמטר, נכון?" היא הנהנה. "אפשר לשאול איך?"
חיוכה נמוג. זה משהו שהוא אמר?
"אני…" היא שקלה את מילותיה בזהירות, "אני באמת מעדיפה לא לדבר על זה."
"זה עד כדי כך גרוע? אם נגיד רע זה עשר ושי זה מינוס אלף?"
"אתה בטח מאלה שהרחיבו ביולוגיה, לא מתמטיקה," עקצה אותו.
"עכשיו באמת: מה קרה?"
היא נדה בראשה בעייפות. "אני באמת מעדיפה לא לדבר על זה…"
שתיקה קצרה שררה, אותה שמילאו אותה צרצורי הציקדות. אריאל החליט לשבור אותה. "רע אמר לי שאני הבן של גאיה. מה שמזכיר לי: אני צריך לנהל שיחה עם אמא על זה. כל שנות ההכחשה האלו! מעניין איך היא תכננה לספר לי את זה." הוא לא באמת שם לב אם לילי הקשיבה או לא, ופשוט המשיך. הוא היה בשוונג. "אני יודע שאני חצי-אל משום שרע טען שראה את הדם שלי, והסביר שזה שונה מגלגול." טרם פצחה פיה. "אולי אני צריך לשאול את אבא שלי. יש לו חתיכת הסבר לתת."
"תודה דרך אגב," לילי הגניבה.
אריאל זקר את גבתו. "על מה? שבוע עם יונתן ורועי, ואת תרצי לקלל אותי. אני מבטיח."
"לא," אמרה ופלטה אנחה קצרה ושלווה. "שהצלתם אותי. הייתם מדהימים, שניכם."
עם כל מה שקרה לאחרונה לאריאל… הוא באמת לא ידע מאיפה הכוח הזה בא. הוא מעולם לא סיכן את עצמו – בטח שלא בשביל אחרים. כשחשב על כך, זה הרגיש מאולץ. לא הגיוני. בהתחלה סבר שעשה זאת בגלל אמו האמיתית. אבל שינוי כה קיצוני לא נעשה ביום אחד, גם אם גאיה היא אמא שלך.
"למען האמת…" אמר וחשף את שיניו התחתונות. "אני לא יודע איך עשיתי את זה. זה לא טבעי, את יודעת? לקפוץ לסכנה ברצון."
"היית מאוד טבעי באותו רגע."
אולי הוא באמת פשוט נולד לזה? אולי הוא לא כמו השאר. אולי הוא לא צריך לעבור איזה-שהוא מבחן אומץ. לא. זה לא הגיוני. "מעולם לא עשיתי משהו כזה בחיי," הוא נד בראשו.
"באמת?"
"זה פשוט הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות. מטורף, נכון?"
"בתור מישהי שקוטלגה מטורפת מגיל שתיים-עשרה, אני נוטה לחלוק עליך. זה ממש לא מטורף." לילי הניעה את אצבעותיה קדימה ואחורה כדי להרקיד את הרקפות. "אני לא יודעת אם הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר," ענתה בהרהור, "אבל היה לך את השמש בגבך. אולי זה מה שדרבן אותך?"
רע? הוא עדיין חייב לו כסף על החנייה. "אני לא יודע, והייתי רוצה לדעת. מה אם זה היה טמטום טהור שהניע אותי? מה אם פעם הבאה אפחד?"
היא חייכה. "יש לך את רע. ויש לך אותי." לילי עצמה את עיניה. "אני יכולה לראות הכל," מלמלה. "גם אני התגעגעתי לתחושה הזו. אדמה בין כפות הידיים."
הוא תהה מה היא ראתה באמת. איך זה מרגיש, לסרוק את הסביבה דרך השורשים?
"כן… אני מכיר את התחושה." הוא עצם את עיניו ונתן לידיו לעשות את שאר העבודה. שניהם גרמו לשורשי העץ הבולטים להשתלב ללולאה.

זואי הדליקה את הטלפון החכם. המסך האיר את החדר החשוך.
'בלת"ם. בבוקר אני צריך להחליף את אחי. תגידי תודה שאין לך אחים.'
לבה פעם.
היא התרגלה לקבל מְאֶרִי הודעות. לעזאזל, היא ראתה אותו קבוע בבית הספר. על-אף שהיה עוד דבר שגרתי בחייה, היא לא הצליחה לחשוב על דבר אחר פרט לו. אנחנו לא חושבים ביום-יום על ההורים, נכון? או על המפתחות לבית? או אפילו על השמש?
בכל זאת הוא לא הפסיק להטריד את מנוחתה, לא משנה כמה ניסתה להסיח את עצמה. משהו בדרך בה התנהג לא הסתדר בראשה. יכול להיות שהוא מסתיר משהו. לכן זואי הקדישה את כל היום לתחקירים.
כשהכניסה את המספר שלו למנוע חיפוש טלפונים, היא מצאה את שמו המלא: אֶרִי שְתִיל.
היא בדקה את עמוד הפייסבוק שלו, חיפשה אותו בגוגל, אפילו בוואטפד. הכל מלא בתמונות, סטטוסים וקטעים שלו… ותקין לחלוטין. אחיו לעומת זאת… היא לא הצליחה למצוא עליו דבר.
היא זכרה מה אמר לה:
"אח שלי היה צריך את העזרה שלי עם… עבודה… הוא מוכר הצעות לאנשים. יש לו עסק, אפשר להגיד, והוא מציע לאנשים הזדמנויות להשתתף ולעשות רווחים."
בשביל עסק מתחיל שמחפש עובדים והצעות לאנשים – יהיו מה שיהיו – אין עליו שום מידע. אף לא מילה אחת באינטרנט. טיפה מחשיד.
אבל זואי יודעת לזהות שקרים. היא קראה על שיטות מחקר שהיו משתמשים בהן בעבר. גירויי גוף כגון גירוד האוזן או האף, או השפלת עיניים, מעידים על ניסיון להסתיר אמת כלשהי. עם זאת, ארי לא הסית את מבטו, או התגרד. הוא היה ישר וכן!
אז מה העניין? אולי אח שלו פשוט לא משתמש באינטרנט? כן, שנת 2017 ואיש עסקים לא ישתמש באינטרנט. בטח.
היא לא הפקירה דבר. היא אפילו זכרה את השיחה עם רע. אף אחד לא היה מקשר בין השניים על ההתחלה, אך אט-אט היה קשה להתעלם מהתזמון. הוא היה נוח מדיי. היא זכרה את דבריו של אל השמש היטב.
"את מכילה בתוכך חלק מהאלה אתנה, אלת החכמה. היכולות מעניקות לך את החכמה, הכוח והרצון לממש את כל רצונותייך… פנתיאון של אלים רעים ומסוכנים בשם מטרד שבו מכלאם. הם מעוניינים להפוך את כל עולמנו."
אז יש בה משהו מהאלה אתנה, ויש אלים מרושעים. בהתחלה זואי לא ראתה את הקשר בין השניים, אבל עכשיו משבחנה את ארי לעומקו… חייב להיות קשר. אתנה… כל כך קלישאה. מה? בגלל שהיא חכמה ואמיצה אז היא אלת החכמה?
המסך הבהב. 'יש זואי ווינברג בבית?' שאל ארי מהצד השני.
'מי אתה באמת, ארי שתיל?' שלחה אליו חזרה.
הוא התחיל לכתוב, ועצר. התחיל שוב, ועצר. הוא שקל את מילותיו בזהירות. 'מי את רוצה שאהיה?'
'אתה.'
'טוב,' ענה ועצר לרגע. 'אבל זה מגיע עם מחיר.'
היא חייכה. אין מחיר שזואי לא יכולה לשלם. 'כמה?'
'צד,' הוא ענה. 'וכמו במטבע, יש רק שניים.'
צד? מה זה אמור להביע? לאלים יש צדדים?
'אני חושבת שאני יודעת,' השיבה. פעימות לבה התחזקו ככל שאצבעותיה שוטטו על המקלדת הדיגיטלית. 'אתה כמוני, נכון? אתה גם… אל?'
אין תגובה. היא ניצחה. ארי היה אל. אבל אל של מה? אולי גם הוא אולימפי? אולי הוא מצרי? היא חייבת לדעת!
'כן,' ענה לבסוף. עיניה לא סרו מהמסך. היא לא הייתה בטוחה אם הוא צוחק עליה או לא, אבל משהו גרם לה להאמין לו. כל מה שקרה בימים האחרונים הרגיש… אין סיכוי שזה מקרי. 'זה ארוך. הייתי מדבר איתך על זה מחר, אבל כמו שאמרתי, ענייני משפחה. אפשר אחריי הלימודים.'
הוא לא יתחמק. 'הפעם אתה בא אליי,' קבעה. 'אל או לא,' הזדרזה להוסיף.
עכשיו נותרה רק שתי שאלות: מי הם הצדדים, ולמה שאלים ירצו לסגור עסקאות?
ארי התנתק מהאפליקציה.