אלי מטרד | פרק 7: אור בכף ידי

אפילו ביום הנעים והבהיר ביותר, חמש-מאות מטר אל תוך הים, והאישה הרגילה עלולה לאבד שליטה.
למזלה של איזבל בלו-ריין, היא לא הייתה האישה הרגילה.
עיניה בהקו בלבן, בעוד שבגדיה האלוהיים התנפנפו בבריזה הקרירה. היא לבשה קימונו בגוון תכלת שהתכהה עד כחול כהה במרגלותיו. שיערה התבדר ברוח; מאות קווצות כחולות כהות שמשות אל כל עבר.
היא עמדה על מי הים. בכל פעם כשאחד הגלים החליט להישבר עליה, איזבל הושיטה את חרבה קדימה, ובכך אילצה אותו לפעור מעגל בקוטר אנושי. אף נחשול לא יעמוד בדרכה של גלגול אל הסופות היפני, סוּסָאנוֹ.
כמה מטרים נגדה עמד בחור בן-גילה, לקראת סוף העשרים. עורו חיוור, לבן כמו סיד, והילה בהירה אפפה אותו. הוא גם היה במצב האלוהי, ממש כמוה, אך הוא לא התרגש במיוחד. למעשה, בניגוד אליה, לא נראה שלקח דבר ברצינות. אפילו במצבו האלוהי הוא עדיין לבש חולצת טי עם הדפס ונעלי אולסטאר. קראו לו דור, והיא חיכתה שבוע שלם כדי להכניס לו.
אין לו סיכוי להפתיע אותה. כל הזמן הזה היא ואביה חשבו על דרכים יצירתיות לתקוף אותו. בעוד דור שקד בתרגולים לקראת תקופת המבחנים שלו, היא שקדה בחדרי האימונים וחידדה את יכולותיה.
אלת הסופות מסוגלת לשלוט במים בכל צורה שהיא: בין אם זה נהר, ים, גשם, אפילו תהום. הים כפוף לרצונה. בנוסף, אביה חינך אותה להילחם בסיף ובלהב עתיק. במילים פשוטות: דור לא ירצה להיתקל בה כשהיא מחזיקה חרב. הוא לעומת זאת…
"תשמעי, עד כמה שכיף לי לעמוד כאן ולהשתעמם…"
היא סיננה את דבריו. טקטיקה ילדותית ומטופשת; הוא מנסה להסיח אותה. מתאים לו. אם תיפול לדבריו ותפעל שלא-בהיגיון, היא תפסיד.
דור היה גלגולו של אל הירח היפני, טְסוּקוּיוֹמִי. הוא שואב אנרגיה ומפרק אותה, כמו מן משאבה מוזרה. לכן, בעוד שהיא עמדה על הגלים משום ששלטה בהם, הוא – להבנתה – שלט בכוח שלו. הגלים משכו והדפו, והוא השתמש באנרגיה הזו כדי לעמוד על הגלים. כמו מן חול-טובעני הפוך.
"אני ממש אשמח לחזור לחדו"ה. אוקי, אני משקר, אני לא אשמח לחזור לחדו"ה, אבל אני צריך לתרגל-"
היא קראה קריאת קרב והסתערה קדימה. איזבל הניפה את חרבה בזווית, והשתמשה בגלי הים כדי לחזק את הטחת הלהב באל הירח.
דור זינק אחורה, עד שנתקל בגל מעצבן שהרטיב אותו לחלוטין. היא הניפה את חרבה הפעם כלפי מטה.
כנראה שדור הפסיק להשתמש בכוחותיו, ופשוט נפל רגליים-מטה אל המים. התחמקות מאוד בסיסית מצדו. איזבל חייכה. "צפוי," אמרה והניפה את חרבה מטה שוב.
הים נפער למין בור עשוי-מים, וחשף דגיגים ומדוזות שקיפצו מצד אחד לצד האחר. דור הרים את כתפיו. "ניסיתי," אמר באדישות ומתח את אצבעותיו עד שהשמיעו צלילי קנאק.
הפעם הניפה את חרבה כלפי מעלה. "מה את מנסה לעשות?" שאל מעט בחשש.
"הו, אתה יודע, את הרגיל."
"אה. הרגיל."
עכשיו היא זינקה לעברו, וכיוונה את הלהב על גרונו. "מילים אחרונות?"
הוא חייך. "כמה שניות עברו מהגל הקודם?"
"מה?"
גל ענק שטף את שניהם בשקע ההידראולי הקטן שיצרה. זה לא יפריע לה- היא פשוט כיוונה את חרבה קדימה, והמים התפצלו לשני נתיבים והתאחדו מאחוריה. היא הצליחה לראות אותו…
הוא ספג את אנרגיית השמש, ופלט אותה כסנוור אחד גדול.
"מניאק!" פלטה, ועצמה את עיניה. היא מצאה את עצמה מוסחת דעת בלית-ברירה ואיבדה ריכוז. המים שטפו אותה וסחפו אותה בקצף סואן כלפי מעלה. 'הוא חיכה שלא אשים לב! הוא רצה לקרב אותי אליו, בתנאים שלו!'
משהו משך אותה. בהתחלה הייתה בטוחה שאלו המים, עד שפקחה את עיניה… וראתה את פניו האדישות על-גבול המשועממות של דור. "במצב אמתי הייתי הורג אותך," ענה. "אבל אז אבא שלך היה הורג אותי. או יותר גרוע, מפטר אותי."
דור עזר לה לעמוד. לאחר שהתייצבה על המים, התרחקה ממנו ברוגז. "אתה ידעת שהגל הזה יבוא?"
"כנראה ששכחת לקחת בחשבון שאני מצוין בזמנים," הזכיר לה.
"נתחיל את התרגיל מחדש," דרשה. "הפעם אני רוצה-"
הטלפון שלה צלצל. "עכשיו?! באמת?! אבא לא יודע ש…" איזבל הוציאה שקית צמודה קטנה שהגנה על הפלאפון מרטיבות, והסתכלה על המסך. עין סגולה וגדולה התבוננה בה. "שי…" היא הסתכלה על דור. " נתת את המספר שלי לשי?"
"יכול להיות," הרים את כתפיו. "לא יודע, הוא לא באמת שואל אותנו נכון?"
היא הוציאה את המכשיר מהשקית וענתה. "מה? ואיך יש לך את המספר שלי?"
דור ראה אותו; היא מעולם לא. אבא שלה היה מודע לקיומו. הוא חקר את כל הקטע הזה של אלים וגלגולים. למרות שכולם כיבדו את שי, היא התקשתה לעשות זאת. אם מישהו רוצה כבוד מאיזבל בלו-ריין, הוא יצטרך לקרוע תחת בשבילו.
"הלו?" שאלה.
הוא לא ענה. אולי לא שמע מה אמרה? התקשורת לא הייתה מי-יודע-מה בים. "הלו?"
"במהלך היום יגיעו אליכם דמו ושותפה שעדיין לא פגשתם."
"ומה איתך?" שאלה, ואז הבינה שפשוט התעלם מברכת השלום. "לשי ניתאי אין זמן לאצולה של קיסריה?"
"את טינופת אנושית, למקרה שחשבת שיש בך משהו אצילי," השיב בזריזות. "את בת-תמותה עלובה שקיבלה את חסדו של אחד האלים המרשימים ביותר."
היא לא אהבה את הדרך בה דיבר. "תחזור בך."
הוא שוב התעלם. "הם יעדכנו אותך ואת דור בנוגע למצב. דברים השתנו. ייתכן שנצטרך אתכם פעילים."
"אני לא סוגרת או חותמת שום דבר בלי ש-" והקו ניתק. פאקינג ניתק.
איזבל צרחה וזרקה את הפלאפון בחמת זעם. "מי הוא חושב שהוא, ה… ה…"
"אפס?"
"החרא בן-זונה-מזדיין-סנוב-טמבל-אוטיסט-נכה-אפס-חאפר הזה!!!"
דור התקרב. "מה הוא רצה?"
"הוא שלח את החברים שלו לאבא כנראה," היא גלגלה את עיניה. "מי הוא חושב שהוא?"
"אה… אל השינוי?"
היא דחפה את דור למים והתקדמה. "יצא לי המצב-רוח. בוא נחזור."
דור דחק את עצמו למעלה בעזרת כוחותיו האלוהיים, וסחט חלק מהמים בחולצתו. "אני חושב שאת לוקחת את זה קצת אישי."
"אני חושבת שהיית צריך להישאר במים," ענתה והתקדמה אל עבר החוף. באופק, במרחק חמש-מאות מטר, מלונות ומבני משרדים גבוהים התנשאו כענקים. על אחד מהם היה סמל של ציקלון, ובאותיות קידוש לבנה כחולות:
B-R Ind.

לתום היה סוד קטן, שלא סיפר להרבה אנשים.
כשהיה בן שבע, הוא הלך למסיבת פיג'מות כיתתית בפעם הראשונה שלו איי-פעם. זה היה בביתה של ילדה מאוד עשירה. היא גרה בבית פרטי בן שלוש-קומות, כלל מרתף. לכן הוריה חילקו את הילדים לקבוצות. הייתה קבוצה שישנה למטה, בסלון, בחלק מחדרי השינה ולמעלה. כמובן שתום קיבל את החלק החשוך ביותר בבית.
בן שבע קטן ומפוחד, הוא היה חייב ללכת לשירותים. תום לא ראה מימינו או שמאלו, בעודו משוטט ומשתדל לא לדרוך על אף ילד. הוא ישן בקומה האמצעית, בה לא היו שירותים, וזכר שזה היה בקומה למעלה. לכן הוא הלך בזהירות, ומישש את הקירות על-מנת לדעת שהוא בכיוון הנכון.
הוא רעד בלי סוף, וכשסיים לעלות במדרגות, נכנס לשוק. הכל כמובן היה… חשוך. הילדים אמנם ישנו בחדרים, אבל הוא לא ראה דבר. הוא מישש בזהירות, ואפילו לא הצליח למצוא את מתג ההדלקה.
הוא רצה לקרוא לעזרה, אבל פחד להעיר את כל מי שסביבו. הוא ידע שמסיבת הפיג'מות הזו היא רעיון רע, אבל ההורים התעקשו ו…
הוא עצם את עיניו ויבב בשקט. מה הוא כבר רצה? להגיע לשירותים? רק אם היה מוצא את המתג הזה! כל מה שהוא היה צריך זה קצת אור!
כשפקח את עיניו, הוא הבחין באור שבקע מתחת לכף היד שהשעין על הקיר. הוא מצא את המתג! כשהרחיק את היד, האור לא היה שם. מבולבל ומופתע, הוא הושיט את ידו פעם נוספת, ואז הבין- האור נבע ממנו!
תום בן-השבע התבונן בכף ידו ברטט. הוא בחן את סביבתו ליתר ביטחון, סקרן לדעת אם מישהו שם לב… אבל כולם ישנים. אף אחד לא יאמין לו, ואם הוא מכיר את המזל שלו, בטח האור ייכבה ברגע שיעיר מישהו. הוא השתמש באור שיצר כדי להגיע לשירותים, ומאז שמר את הסוד הקטן לעצמו.
בעודו עושה את דרכו מבית-הספר הביתה, עננים כבדים האפילו את רחובות קריית-אונו. הוא חייך, והתלבט אם להאיר את דרכו. לאחר דיון קצר בינו לבין עצמו, הוא העדיף שחבל. אולי היה מעונן, אבל סביר להניח שתוך כמה דקות יתבהר. אביב, בכל זאת. זה לא חורף או משהו כזה. וגם אם כן היה חורפי… הוא החזיק את האור בכף ידו.