אלי מטרד | פרק 6: האלה סְקָתָך

דמו החנה את המכונית על-יד בית מתפורר. ריח העובש עמד באוויר כלחות רקובה. הוא יצא מהרכב ופתח עבורה את הדלת. לאחר שיצאה, נעל אותו והתבונן בה לרגע.
"הגענו," דיאנה אמרה. "לא נראה כל-כך נורא."
"כן, גם אני חושב," הנהן בהסכמה.
למה היא צריכה לצפות? מה צופן לה בבית הזה? "פתח תקווה, הא?"
"שכונת עמישב," ענה. "הדובדבן שביהלום שבקצפת של פתח תקווה."
"זאת הייתה סרקסטיות."
"כן זאת הייתה סרקסטיות."
הוא גרר את דיאנה בכוח, שלא התנגדה במיוחד, כי אילו ברירות היו לה? ונקש על הדלת שלוש פעמים. בפעם השלישית, הדלת נפתחה בחריקה עד כדי חריץ, וחשפה מסדרון ארוך וחשוך. "כדאי לה לשים מנעול, מישהו עלול להתגנב," מלמל בינו לבין עצמו ונכנס פנימה. דיאנה באמת התחילה לתהות עד כמה אלי מטרד חזקים, ועד כמה הם מתייחסים כאן למישהו ברצינות. אם דמו כל-כך כוחני… למה הם מחכים? בוודאי יש משהו ששאר האלים לא אמרו לו.
בעודם נכנסים, היא הייתה חייבת להשתמש בקלף הזה. "אז אמרת שהכל אבוד עבורי, נכון?"
"נכון."
"ושלהסתיר ממני דברים חסר פואנטה, כי אני מתה, נכון?"
"את מתחילה לקלוט את העניין. הייתי בטוח שם לרגע שתתקשי בזה."
היא חייכה. "אז למה אתם באמת מחכים? למה אלי מטרד האחרים לא פשוט משתלטים על ישראל? מחכים למשיח או משהו כזה?"
"חה!" צחק ודחף אותה בכוח אדיר קדימה. דיאנה צעקה והתגלגלה על רצפת העץ המצייצת עד שהתנגשה ברהיט רך, שהפיח עננת עשן קטנה. "משיח… זה אחד טוב. אני אשתמש בזה."
היא מצאה את עצמה בסלון ישן. הטפטים שעל הקירות היו בלויים וקרועים; אין ספק שהבית עבר דורות רבים עד שדיאנה מצאה את עצמה בו.
"שלום… דמו…" קול של ילדה קטנה לחשש ולאחר צחקק. הוא בקע מפינה קטנה ואפלה, שהדבר היחידי שבצבץ ממנו הייתה בובת דובי מרופטת.
"שלום," ענה כאילו הקול הקריפי והמטריד לא העביר בו צמרמורת. "את צריכה להחליף מנעול."
"אל תגיד לי מה לעשות!" צעקה עליו הילדה. אלוהים.
"למה?" שאל וחייך בנבזיות. אפילו בחשיכה דיאנה הצליחה לראות את עיניו הכחולות מבריקות, ושיערו הבלונדיני הופך אפרפר בחסות החשיכה. "מה תעשי לי? תתקפי אותי?"
היא חייכה. "לא… שיניתו לא יאהב את זה…"
"נכון," נד בראשו וצקצק. "שיניתו בהחלט לא יאהב את זה."
"איפה שיניתו?!" צרחה וזינקה מהפינה האפלה בה שהתה. באמת קטנה; בת עשר לכל היותר, בעלת בגדי ילדים ישנים ושיער קצוץ. היא הפילה אותו לרצפה, וצחקה כאחוזת דיבוק. "איפה שיניתו, דמו?! איפה שיניתו?!"
"כלב רע!" נזף והעיף אותה הצידה. היא התרסקה על אחד הקירות, מה שגרם לעננת סיד-אבק למלא את חלל החדר. דיאנה השתעלה, ונשענה על הספה הקרובה. "בחיי," מלמל וקם, תוך-כדי מפדר את האבק ממנו. "עוד אקבל קרציות ממך!"
"בגיל עשר יש כינים, לא קרציות. אהבל…" התמרמרה והתיישרה. דיאנה הגיעה למסקנה: זאת לא ילדה בת עשר. ברגע זה לפחות היא לא ניסתה להתחזות לאחת. כנראה שנוכחותו של דמו גרמה לה לוותר על העמדת הפנים הילדותית. תרתי משמע.
"אני לא בטוח כבר מה את," ענה והצביע על דיאנה. "רואה אותה? לבני עשר יש עיניים, נכון?"
"בנות עשר," תיקנה אותו.
"האוזניים והפה שלך בהחלט עובדים. והעיניים?" היא הנהנה. "יופי. אני צריך שתשגיחי עליה."
"דבר ראשון: למה?" שאלה וצחקקה. "דבר שני: אני לא עושה דברים בחינם. אני רוצה את שיניתו."
היא כל הזמן חזרה על השם הזה. שיניתו… כנראה מישהו חשוב. אז היא אלת מטרד נוספת? מעניין מה הכוח שלה? אולי התחזות? אולי היא לא מסוכנת?
'כן, זה מה שחשבתי פעם אחרונה. אני צריכה להיות סבלנית, וזהירה. הם לא מה שהם נראים.'
"ואני רוצה לעקור לך את הראש ולנעוץ אותו על חנית. כולנו רוצים משהו. זה מה יש. שיניתו ביקש שתשימי עליה עין."
"אני רוצה את שיניתו!" קולה התהפך לעמוק, כמדברת מבעד לכינור חלול. כל רגע במקום הזה העביר בה צמרמורת. אל הדם החליט לזרוק אותה בצריף האימה, והיא הולכת להיות הבחורה שמתה ראשונה. 'לא,' דיאנה חשבה. 'אני אצא מזה בחיים.'
"הוא לא יכול, הוא עסוק. הלך לטפל בעוד ילד מפונק כמוך," ענה בחוסר סבלנות. כשראה שהיא זרקה לעברו מבט כועס, הוא נד בראשו. "הוא יראה אותך בהזדמנות הראשונה. את יודעת איך זה עובד. ברגע שהוא יקבל את מה שהוא רוצה, את תקבלי את מה שאת רוצה."
"אני לא עושה בייביסיטר," התרגזה.
דיאנה לא אהבה את זה. היא הבינה שהאלה הזאת לא בת עשר, אבל בת כמה היא באמת? יכול להיות שהיא יותר מבוגרת משני הנוכחים בחדר? עכשיו כשהיא חושבת על זה, היא לא ידעה בן כמה דמו. הכל אפשרי מכאן ואילך.
"את יודעת מה," החל להרהר בעזרת עיניו, "מקובל עליי. אין בעיה. אני עושה את מה ששיניתו אמר לי לעשות. אני משאיר אותה כאן. אבל אם היא בורחת, אני לא חושב שהוא ירצה לעזור לך."
"לא!" צרחה עליו. דיאנה רעדה. "קח אותה מכאן!"
"בניגוד אלייך," כיוון אצבע מאשימה כלפיה, "אני עושה מה שאומרים לי. אני ילד טוב. תהיי ילדה טובה, ושיניתו יראה אותך. יש?"
הילדה הקטנה הביטה בדיאנה – מה שגרם לדיאנה לרעוד ולהחליק אחורה – וחזרה להביט בו. "פעם הבאה שיניתו יבוא. לא אתה, ולא החברה שלו."
"אני אמסור לו," הנהן. "שימי עליה עין טובה, סִינְתִיָה. האחת הזאת שובבה. יש לה כמה תרגילים בשרוול."
"הו…" היא צחקקה, "אשגיח עליה כל הזמן. העיניים שלי לא ירדו ממנה. גם כשהיא אוכלת. גם כשהיא ישנה. אין פינה שתוכל להסתתר בה ממני."
"לא ביקשתי פרטים, בחיי." דמו פנה אל היציאה. "אנחנו סומכים עלייך."
"לך!" צרחה עליו. דיאנה שמעה כמה צעדים, ולבסוף דלת נסגרת.
החשיכה חזרה לשלוט.
"שלום…" סינתיה צחקקה, והתקרבה עד שעיניה הגדולות פגשו בעיניה של דיאנה. "את גם אלה?"
'מה לעזאזל אני אמורה לעשות?' הצטמררה. אם היא תגיד דבר אחד לא במקום הפסיכית הזאת תגמור אותה. "אה… כן?"
הילדה שלפה סכין מתוך כיס בבובת הדובי, והצמידה אותו לצווארה. "את תפני אליי בתור האלה סְקָתָך!"
דיאנה קפאה. איפה לעזאזל דמו זרק אותה? "האלה… סקתך?"
היא צמידה את הסכין עוד-יותר, וצחקקה. "אני אוהבת אותך. את ילדה טובה. בבית הזה אנחנו אוהבים ילדות טובות, נכון?"
היא רצתה להנהן, אבל בכנות, קצת קשה כשלהב משונן חותך את העור שלך. "כן…"
הלהב הוצמד עוד יותר ודיאנה עצמה את עיניה. "כן, האלה סקתך!" נזפה בה בקול מאיים.
"כן, האלה סקתך!"
"יופי. אנחנו לומדות," ענתה וצחקקה. "אז איזו אלה את?…" שאלה ברכות מטרידה.
"ארטמיס?…" היא קלטה ששכחה והוסיפה במהירות, "ארטמיס, האלה סקתך!"
"ארטמיס?!" היא החזירה את הלהב לבובת הדובי ועיניה נצצו באפלה. דיאנה נשפה לרווחה. "אני אוהבת את ארטמיס! היא האלה הכי מגניבה איי פעם!"
בכנות? דיאנה לא ידעה מה לחשוב כרגע. מילה אחת לא במקום והיא גמורה. "באמת, האלה סקתך?"
"באמת-באמת!" אמרה בהתרגשות ילדותית. "תמיד רציתי לצוד את אלת הציד!" ענתה וצחקקה ללא-קץ.
'אני חייבת להשתחרר מכאן,' חשבה דיאנה. 'חייבת למצוא דרך ליצור קשר עם רע.'
היא התבוננה בסינתיה מתרחקת. "אני הולכת לשירותים," אמרה. "אם אני רואה שאת לא איפה שהיית, אני אמצא אותך, ואז אני אהרוג אותך. אני אספר לשיניתו שהיית ילדה רעה. הוא יסלח לי. אבל את תהיי מתה."
היא גמעה רוק. 'אני חייבת לשמור על קור רוח,' חשבה בזמן שסינתיה הלכה למסדרון אחר קרוב. לאחר ששמעה צליל דלת חורקנית נסגר, היא לקחה נשימה עמוקה. 'אני חייבת ליצור קשר עם רע. אני חייבת להתנצל בפניו על הכל… הייתי טיפשה. מאוד. ובנוסף… אני חייבת את העזרה שלו.' היא הצליחה להתיישב על הספה, ועצמה את עיניה. 'אם אני אצא מפה, אני אהיה חייבת להשלים עם זה שבן-שמן צריך לחכות. אני חייבת להצטרף אליו.'
צליל של מים יורדים געש. דלת נטרקה, וטיפוף צעדים קלילים התקרב כתופי מלחמה באוזניה. 'כרגע אני צריכה להתרכז בלשרוד,' חשבה. 'לשרוד… ולמצוא דרך לראות את השמש.'
"את זזת!" היא צעקה וזינקה אל-עבר דיאנה. דיאנה התקפלה, ויישרה את רגליה – שלמזלה, לא היו קשורות. היא הצליחה לבעוט בה, אך סינתיה רק נהדפה אחורה בפנים מלאות חשק. "אני אוהבת את המשחק הזה!" קימצה את אגרופיה. "לא ידעתי שגם את אוהבת אותו!"
דיאנה נדה בראשה. אין ספק שהימים האחרונים היו הימים הקשים ביותר בחייה.