אלי מטרד | פרק 5: על ספינת השמש

החלק שלילי הכי אהבה בסירה של רע? השקט. או-מיי-גאד, השקט.
אפילו ברמב"ם, שהיה יחסית מבודד משאר העיר, לא היה לה שקט אמתי. כאן? היא הייתה רוצה להגיד "כמו בקבר", אבל זאת אסוציאציה מאוד לא נאותה.
זה היה מוזר. לא, לא החלק של לשבת עם אלים – שלאחד מהם יש ראש של ציפור – על ספינה ששטה על רקיע העולם. לא. מה שהיה מוזר זה שהיא הסתדרה איתם. אלו אנשים שהיא בכלל לא הכירה, ועם זאת, היא חשה פתיחות כלפיהם.
זאת אחת הסיבות שהייתה יוצאת למחנאות עם אבא. היה לה קשה להסתדר עם שאר הילדים שלמדו איתה בכיתה. היא לא בוטחת באף אחד, וגם אם כן, היא לא תהייה איתם כנה. זאת הסיבה בגללה יצאה לטיולים עם אביה מלכתחילה.
היא תזייף את רגשותיה. עם זאת, היא הרגישה שאריאל ורע שונים מכל השאר. אולי זה בגלל שאריאל הציל אותה? אולי בגלל הנימוס של רע? היא לא הייתה בטוחה.
"מי זה הנער הזה שתקף אותי קודם?" שאלה, "הוא אמר שקוראים לו שי." היא ידעה שרע רצה לספר לה משהו אחר, אבל היא הייתה חייבת לדעת.
"זה השם שהוא מתחבא מאחוריו. הוא בעצם האל שִינִיתוּ, אל השינוי המִטְרָדִי." הוא התבונן לרגע באריאל, הנער הג'ינג'י-המתולתל. "היה מזל לשניכם. מבין כל אלי מטרד, הוא האחד שמדאיג אותי במיוחד."
"אני מבין למה," אריאל הצטמרר. "הוא גרם לכולנו להתחרפן."
"לילי גרין? נעים להכיר. כמו שאמר כאן אריאל, אני הוא רע אל השמש, ואני צריך את עזרתך.
"שי הוא המנהיג של קבוצת אלים מסוכנת בשם 'אלי מטרד'. ילדיי הצליחו לגבור עליהם לפני אלפי שנים. קיוויתי שלעולם לא יחזרו, אך ילדיי צדקו באומרם שחזרתם בלתי נמנעת. הם מתכוונים להשמיד כל דבר שעומד בדרכם, ולשנות את העולם."
"אתה רוצה שנעזור לך להילחם נגדם?" שאלה מעט בחשש. היא קיוותה אולי שרע רק צריך ממנה טובה קטנה… אבל זה נשמע כאילו הוא רוצה אותה ספציפית, ואת מה שהיא יכולה להציע.
הוא נאנח. "אני יודע שזה הרבה לבקש. אני יודע שזה סיכון גדול-"
"רע, אני יכול?" שאל אריאל, ורע הנהן. "לילי, אני לא מכיר אותך. גם רע כאן לא מכיר אותך. אנחנו לא הולכים לדרוש ממך שום דבר. את כאן נטו כי בחרת, את מבינה? את יכולה בכל שלב של השיחה לקפוץ למים שם," הוא הצביע על העולם שנמצא תחתם, "ולחזור הביתה. סליחה, בית חולים. זה. בכל מקרה את יכולה לחזור לשם בכל שלב. אנחנו אפילו נעזור לך להילחם בשיניתו, אפילו אם תבחרי לחזור לחייך הקודמים."
"מה הנקודה?"
"את בוחרת אם לעזור לנו או לא," הסביר. "אני כאן כי בחרתי. רע? הוא גם בוחר לעזור לנו. הוא לא חייב. אני זוכר ששיניתו אמר לו משהו כמו 'תמשיך להילחם בנחש התהומי' או משהו כזה. האמת היא שבאמת התכוונתי לשאול אותך על זה," כיוון את החלק האחרון לאל השמש.
"כמובן," רע הנהן. "זה נכון, זאת הסיבה שנתתי לילדיי לנהל את מצריים. זאת הסיבה שאני לא יכול לרדת לארץ, ולהילחם לצדכם. ברם, אני חייב להמשיך לשוט בנהר הנצחי, ולהילחם בכל יום מחדש באל התהומי אפפ. אני מה שמחזיק אותו מלהחריב את העולם."
"אפילו מכאן הוא מתנדב לעזור ככל יכולתו. רע מתכנן למצוא עוד אלים כמונו – גלגולים וחצאיי אלים – ולעזור לנו ככל יכולתו לעצור את שיניתו."
רגע, אלו חדשות נהדרות! היא באמת לא לבדה! היא לא משוגעת בכלל!
"יש עוד כמונו? עוד אלים?"
"כמובן," הסביר אל השמש. "יש הרבה שם בחוץ. במהלך השבועיים האחרונים, הצלחתי למצוא ארבעה, כלל אתכם."
מצד אחד, לילי כן רצתה לעזור. מצד שני… זה ממש מסוכן. היא אף פעם לא עשתה משהו כזה. למעשה, עד שהכירה את שי, היא הייתה בטוחה שהיא היחידה שיש לה כוחות. זה לא כמו בקומיקס או בסרטים, איפה שלהיות גיבור-על זה עניין ציבורי. כולם כאן שמרו על פרופיל נמוך. מספיק שסיפרה לפסיכולוגים שהיא האלה דמטר…
"האלה דמטר," פנה אליה רע. "אני יודע שזה הרבה לבקש, אבל אם לא תעזרי לנו, העולם כולו ירד לטמיון."
היא התבוננה בו בעיניים מזוגגות. לילי הייתה רגישה; למרות הנידוי והבדידות שספגה בשנותיה האחרונות, היא הייתה מסוגלת להזדהות עם כל אחד שנמצא במקום נפשי נואש כמותה. לילי שמעה את קריאתו של רע, והיא בהחלט באה מלבו. "אני לא מבקש ממך, או מאף אחד מהמתנדבים להביס אותם בקרב. אני רק צריך שאתם תקנו לי עוד זמן, זה הכל."
"עוד זמן? למה?" שאל אריאל. "אתה מקבל הפסקה בקרוב?"
הוא צחק. "לא… לא. ממש לא. יש סיבה שאלי מטרד החליטו לתקוף עכשיו… או זאת לפחות התיאוריה שלי בעניין. מלבד שחשפתי אותם, ילדיי כנראה יחזרו בקרוב. הם היחידים שבאמת הביסו אותם בקרב."
"הילדים שלך," לילי הבינה. "הם גם התגלגלו."
"אני מחפש אותם אלפי שנים," הסביר, "אך טרם מצאתי אותם."
"מה דעתך?" שאל אריאל. היא עדיין הרגישה חצויה בדעתה, ודאגה שלא לחשוף דבר. "במה תבחרי: לחזור לחייך הרגילים, או לעזור לנו להילחם במטרד?"
היא חייבת לתת תשובה עכשיו. איפה האלה דמטר הארורה כשהיא צריכה אותה? לא היה מזיק לדבר איתה עכשיו. מה היא הייתה אומרת? הם נראים סך-הכל ידידותיים. הרבה יותר משיניתו.
"כל החלטה שתקבעי תהייה בסדר," הרגיעה אותה אריאל. "אני פשוט צריך לחזור הביתה עד שש, אז?…"
לעזאזל עם דמטר. לעזאזל עם המשטרה, המשפחות האומנות, ד"ר פרונקל, ועם כולם. אם אבא שלה היה כאן, הוא בוודאות היה רוצה שתעזור להם. סביר להניח שהיה רוצה להצטרף בעצמו. הדבר היחידי שהיה שואל אותם זה "איפה הכיבוד?"
היא צחקה, ושמרה על חיוך. "יודע מה? כן. אני בעד." לילי התבוננה ברע. "אני אעזור לכם להילחם באלי מטרד. אבל אנחנו נצטרך לגייס עוד אנשים. לבד זה לא ילך."
"אני שמח שאמרת את זה," רע חייך. "לפני שפניתי אליכם, פניתי גם לעוד שתי נערות. אתנה נמצאת בעיר רחובות, וארטמיס בכפר הנוער בן-שמן."
"אמא שלי לא תאהב את זה שאני מוציא את הרכב ככה."
"כן, אולי הייתי צריך להגיד לכם את זה קודם לכן… אבל אני יכול להוריד אתכם היכן שמתחשק לכם."
"ואתה אומר לי את זה עכשיו?!" אריאל עמד להתפוצץ מכעס. לילי לעומתו התפוצצה מצחוק.
"כן, טוב, אמרת שיש לך רכב, ולא נהוג שגיבורים מבקשים דברים כאלה מאלים ו-"
"אתה בטח צוחק עליי! אתה לא יודע איזה סיפור זה למצוא חניה ליד רמב"ם!"
"אריאל, אתה לא גיבורי במיוחד ברגע זה-"
"גיבורי תגיד לאבא ש'ך! אני רוצה את הכסף שלי חזרה! אני מקווה שיש עליך מזומן, כי אתה יודע, דלק לא גדל על עצים! ואתה יודע, הפָּנְגוֹ הזה לא משלם את עצמו ו…"
"אני מתחיל יותר ויותר להתגעגע לתקופה שהילדים שלי טיפלו בכל העניינים האלה," רע הניד בראשו. לילי רק המשיכה לצחוק, והתבוננה בעולם שהשתקף מבעד למי הרקיע, בזמן שאריאל רצה לחנוק אותו.
כל זה היה חדש בשבילה. "אני רוצה לדבר עם אתנה," אמרה. "אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי במכון ווייצמן."
שניהם התבוננו בה בפליאה. "שניכם תלכו אליה בלית ברירה," הסביר אל השמש. "כשבדקתי בפעם האחרונה, לא הצלחתי לראות את האלה ארטמיס. ייתכן ומשהו קרה לה. לא אשלח אתכם לפני שאהיה בטוח מה קרה לה."
"מסכים," ענה אריאל. "אז… יש מצב שאתה מזמן את הרכב של אמא שלי לסירה, ותוריד אותנו בכפר ורדים?"
"אני מצטער אריאל, אני יכול להוריד אותך בביתך. אני לא יכול להוריד את הרכב שלך שם."
"מה אכפת לך?"
"תרצה שגם אחזיק לך את היד בזמן שאתה מסביר לאמא שלך מה קרה?"
"אה, מה אתם יודעים, לרע יש חוש הומור!"
"כן," ענה במקור מלא חיוך, "אני שומר אותו לאנשים מיוחדים."
"פשוט תוריד אותי מחוץ לבית החולים."
"מה עם שי?" לילי שאלה. "אנחנו לא יכולים פשוט לחזור לשם!"
"אתה יכול לראות אותו?" שאל אריאל. כנראה שאחת התכונות של רע היו השקפה על העולם.
הוא עצם את עיניו, והוקף בהילה אדירה של אור שמש צהבהב. "לא… אוי לא," מלמל. "אני מחזיר אותך לרכב שלך. אני חייב למהר – הוא עושה את דרכו אל עבר האל הנוסף!"
"חשבתי שאמרת שמצאת רק ארבעה!" לילי התרגזה.
"אני לא צריך שתדאגו מזה כרגע. כן, יש עוד אחד אחרון, אלא אם כן אמצא מישהו נוסף, או אחד מצאצאיי."
"אתה רוצה שניסע לשם?" שאל אריאל.
"לא… אני אטפל בזה אישית. אתה תחזור הביתה, ותארח את לילי אצלך."
"זה לא יהיה מוזר בכלל," חרק את שיניו. "כן… בכלל לא מוזר."
"למה שזה יהיה מוזר?" שאלה בהרמת גבה. "אתה לא?…"
"לא!" הרים את ידיו במפתיע. "לא! ממש לא! למה לעזאזל?… לא! פשוט, טוב שאני לא מביא מישהי הביתה שאף אחד מעולם לא ראה ו… אוי לא…" פניו הלבינו, "אני עוד צריך לעשות בייביסיטר ליונתן ורועי."
"מה הבעיה? אני אעזור לך."
"זה מה שאני אוהב לשמוע," רע הנהן. "רואה? תלמד קצת ממנה."
"רע, עם כל הכבוד – סתום את המקור שלך."
"אפילו לא אנסה להעמיד פנים שלא נעלבתי," הסב את מבטו הצידה. "אתה יכול לשכוח מלהשתמש בספינה הנצחית שלי מחר, בן גאיה!"
לילי צחקה. "אני מוכנה. בוא נחזור לרכב."
אריאל קם. "למה אני מרגיש כאילו השיחה הזו הלכה ההפך המוחלט ממה שחשבתי שהיא תלך?"
לילי דחפה את אריאל אל המים, ולאחר מכן זינקה בעצמה. היא מעולם לא התרגשה כך. זה לא כמו בגיל שתים-עשרה, כשאיבדה את אביה. זה הרגיש כמו התחלתה של הרפתקה חדשה.