אלי מטרד | פרק 3: אל השינוי | חלק 3: להציל את לילי גרין

כשאריאל התעורר, הוא ראה בעיקר קירות לבנים. מכונות קוצבות-לב צפצפו בעקביות, ותאורת ניאון חלשה סיפקה לו כמקור אור. כשניסה להתיישר, כאב חד פילח אותו על-יד כתפו. הוא הושיט את ידו, וחש בד מכסה את המקום הפגוע. "מה?…"
'אתה בבית החולים, אריאל. צוות רפואי טיפל בך,' קולו של רע הדהד בו.
רע השתמש בפיו של אריאל כדי לדבר, והוא עדיין ניסה להבין את העניין בעצמו. כנראה שרע ידע שזה יטריד אותו, משום שהמשיך בדבריו. 'אני מצטער שלא הודעתי לך קודם, ילדי. לא יכולתי לראות את שיניתו ולשמור על שתיקה. וכן – אני יכול להשתמש באנשים וחיות כדי לתקשר עם אלו שחיים על הארץ. ממש כמו שדיברתי איתך בפגישתנו הראשונה, כשהשתמשתי בבז. כל דבר שעלה על סירתי וקיבל את ברכתי – או כל החיות שנושאות את פניי – הם שליחיי. אני יכול לדבר דרכם. לא התכוונתי לפלוש או לאיים.'
'זה בסדר, רק אשמח לאזהרה פעם הבאה.'
הוא לא ידע מאיפה הנחישות והרצון להילחם בשי הגיעו. הוא אפילו לא ידע שיש בו את זה. עד היום, מעשה הגבורה הכי גדול של אריאל היה לנצח בתחרות של"ח ארצית של הנוער העובד והלומד. הוא הצליח להכין את הילדים ממש טוב, אבל זה הכי רחוק שהלך. להגיע למצב שהוא נלחם באל מטרד?
'לא סתם אמרתי לך להאמין בעצמך, ילדי,' רע עודד אותו. 'חלק מהאנשים צריכים לאבד חלק מעצמם כדי למצוא את האומץ שלהם. ולפעמים, בחלקנו האומץ היה כל הזמן… רדום, מחכה להתעורר.'
אחת האחיות התקרבה. "בוקר טוב, מר אריאל. איך אתה מרגיש?"
הוא הסתפק בלענות "כן," והיא המשיכה. "מישהו דקר אותך בכניסה לבית-החולים. אתה זוכר משהו?" הוא נד בראשו.
"אני בסדר!" הוא התעקש. "זה… אווך תשכחי מזה. פשוט תאונה מצערת, טוב? אני יכול ללכת?"
"כן. הנה החשבון," אמרה והגישה לו את הטופס. "סגור את זה עם הגוף האחראי עליך."
"הבנתי. את יודעת איפה המחלקה הפסיכיאטרית?"
"למה אתה צריך ללכת לשם?"
"אני מהנוער העובד. שלחו אותי הנה כדי לבקר את לילי גרין."
"מעניין שדווקא היא," אמרה והעניקה לו מבט חושד.
מסתבר שלבחורה יש היסטוריה של מקרים מצערים של חוסר יציבות נפשית. קולות בראש, התעללות פיזית בעצמה. האחות הסתקרנה משום שאמש לילי חטפה התקף רציני. רע בהחלט יודע לבחור אותם. זה טוב שהוא בחר בו לדבר איתה. אם זה היה תלוי באל השמש, היא הייתה אוכלת את עצמה למוות רק אחריי שיחה אחת.
כשאריאל הגיע למחלקה, אחד האחים ליווה אותו לחדרה. "תצטרך להמתין," הסביר לו. "מישהו אחר כבר מבקר אותה."
'אוי לא,' הוא נחרד. "אתה חייב לתת לי להיכנס! היא בסכנה!"
"על מה אתה מדבר?" האח רצה להמשיך, אך נקטע על-ידי צרחה שבקעה מהחדר. האח הזדרז לפתוח את הדלת, והם לא האמינו למה שראו: תקרת החדר טפטפה נמלים אדומות, וריח עבש שרר בכל מקום. "מה לעזאזל?!"
שי עמד במרכז החדר בשילוב ידיים. "היא שלי. רע לא יכול לקחת אותה."
אריאל הזדרז לנקות את הנמלים שנפלו על חולצתו, שיערו וידיו. "אתה משוגע!"
האח ניסה להסתובב, אך רגלו לא משה ממקומה. היא טבעה אל תוך הרצפה המבעבעת. "תפסיק את זה מיד!" רע פקד עליו דרך גופו של אריאל. "אתה פוגע בהם!"
"למה שלא תעצור אותי?" שאל חזרה. "אני כאן. קדימה."
אריאל ניסה לזוז, אך גם רגליו נשאבו פנימה. הוא הצליח להביט בלילי: היא בהחלט נראתה בת תשע-עשרה. שיערה המסודר הגיע עד כתפיה, בגוון חום שׁטני. עיניה החומות שיקפו רכות של דבש, ונמשים נוקדו מתחת לאפה ועיניה. "לילי!" הוא קרא.
"היא שלי. זה לא יעזור לך," שי אמר והתקרב אליו. רגע… הוא הצליח ללכת על הרצפה. זאת רק עוד אשליה. הוא חייב להתעורר. הוא חייב להציל את לילי.
"תחזור הביתה, אריאל. רע, אם אתה שומע אותי, תמשיך להשיט את הסירה הקטנה שלך. העולם הזה שכח ממך. תמשיך להילחם בנחש התהומי. זאת לא המלחמה שלך."
"אתה מפלצת, שִינִיתוּ, ואנחנו נשים לך סוף!"
'זה כל כך הולך לכאוב.' אריאל הלם על הפציעה החבושה וצעק. זה כל כך כאב עד שהצליח להתנער מהאשליה. הכל חזר לקדמותו: שום נמלים, שום רצפה טובענית, שום כלום. האח היה מעולף על-יד הדלת, ולילי נותרה מרוסנת למיטה.
"הצלחת לנפץ את האשליה?" שאל. "זה לא משנה-"
אריאל קפץ על שי והפיל אותו. הוא ניסה להדוף אותו, אך גופו של אריאל היה גדול יותר ממנו. "לא משנה כמה חזק תהייה, כמה חזק תצבוט את עצמך, האשליה שלי שולטת במה שאתה מרגיש."
אריאל הניף אגרוף אל פניו של שי… וידו התפוגגה לאלף פרפרים. הוא צרח בעודו רואה את אצבעותיו ומפרקיו משתנים לחרקים עדינים וצבעוניים. הנחיל המכונף התנגש בפרצופו, והוא אפילו לא היה בטוח מאיפה להתחיל לעכל את כל זה.
אריאל עצם את עיניו. 'אתה יכול לעשות את זה. אתה יכול לעשות את זה.' הוא שאג ורץ קדימה… עד שהרצפה שוב ינקה את רגליו. 'אתה יכול להילחם בזה, אריאל,' קולו של רע הדהד. 'שיניתו יכול לעוות כל דבר שאתה יכול לחוש בעזרת גופך… אבל אהבה, דאגה לזולת, כבוד – אלו דברים שאפילו האשליה הגדולה ביותר לא יכולה לעוות.'
אולי אם יתרכז באמו האמתית, הוא יצליח להתנער מהאשליה. לכן הוא חשב על דמותה של גאיה. כשהיה קטן הוא עלעל בספר על המיתולוגיה היוונית. היה בו ציור של אלת האדמה בדמות אישה, שפלג גופה העליון "צומח" מהאדמה כמו עץ. הוא ניסה להתרכז בזה. כשפקח את עיניו, הוא ראה בהחלט את פלג גופו העליון של שי צומח מתוך בטנו. הוא צרח ומעד אחורה, עד שנשכב על הרצפה הבולענית.
"מע'ת הייתה היחידה שהצליחה לראות מעבר לאשליותיי," אמר. "אלת הצדק ראתה את העולם מעוות מלכתחילה. אי אפשר להטעות אלה כמותה. אבל אתה…" הוא קרע את החבישה, והכניס את ידו פנימה. אריאל הידק את ידו סביב שלו, ומשך את זרועו בכל טיפת כוח שנותרה בו. כמובן שבעולם האשליות, שום דבר לא יכול לעבוד לטובתו. "אתם לא מוכנים להילחם נגדנו. אתם חלשים, נפשית ופיזית. אני אפילו לא מתאמץ. הקרב האמתי מולי יסחט מכם כל טיפת מיץ אפשרית."
אריאל התנשף. הוא ניסה לזוז, ולא הצליח. הוא כבר לא היה בטוח מה מציאותי ומה חלום.
'אריאל, התרכז בקולי.' הוא עצם את עיניו. 'המילים שלו הן רעל לדבר היחידי שמחזיק אותך בעולם הזה: האהבה שלך. הוא מנצל את הארציות שלך – הפן החומרי שבך – נגדך. לילי צריכה אותך, ואתה יכול להגיע אליה. הגוף שלך עדיין לא הובס.'
"הגוף שלי…" הוא לחש ופקח את עיניו, "עדיין לא הובס." הוא לפת את אל השינוי, ומשך אותו החוצה מתוך בטנו. האל נפל ארצה ברעש חבטה כביר, והתפרק לאלפי אבקנים. 'עצום את עיניך, אריאל.' אריאל עשה כן. 'ישר. לך ישר. אין לך דאגות בעולם, אריאל. רק אני, אתה, ולילי כאן.'
'שי-'
'לא כאן. לך ישר. לילי מחכה לך.'
משהו בלם אותו. כשפקח את עיניו, הוא עמד מספיק קרוב ללילי. צנומה, ולא מפסיקה לרעוד. הוא חש שוב את להב המתכת מפלח את כתפו, והעווה את פניו.
"לילי שלי," שי חזר על דבריו.
"תחשוב שוב, אפס," הוא החזיק את ידה בכוח. "רע, אנחנו מוכנים לעלות על הסירה שלך!"
אור חזק מילא את החדר, ומכאן שום כאב או אשליה לא היו יכולים לשבור אף אחד.

זואי הייתה מהתלמידות שמגיעות בדיוק בזמן. לא רבע שעה לפני, לא רבע שעה אחריי. שתי-דקות לפני שהשיעור מתחיל, רק כדי להתיישב ולהניח את התיק. אבל הפעם היא שברה את המסורת.
היא הגיעה רבע-שעה לפני רק בגלל שזה היה הזמן היחידי בו ארי בא. כשהבחינה בו עולה במדרגות לכיוון התיכון, היא הזעיפה את פניה. "אתה!" היא צעקה וכיוונה כלפיו אצבע מאשימה. "מה יש לך להגיד להגנתך?"
הוא הרים את ידיו. "אשם?" שאל יותר מאשר הכריז, וכשסיים לעלות במדרגות עצר על-ידה. "תראי…"
"אל תגיד לי 'תראי'!" הזהירה אותו. "אתה זה שרצה לבוא. אתה זה שאמר שקשה לו להשתלב. בקצב הזה אתה לא תצליח, אדוני הנכבד."
"ליידי ממש," שפשף את עורפו. "אח שלי היה צריך את העזרה שלי עם… עבודה."
"עבודה? כמו לדפוק לאנשים ברז?"
הוא חייך. "באמת? לא יודע, חשבתי שתמצאי משהו יותר יצירתי. לא… זה משהו אחר."
"בבקשה, ספר לי."
"הוא סוג של… מוכר." נדמה ששקל את מילותיו בזהירות.
אוי לא. "בבקשה תגיד לי שהוא לא מוכר… אתה יודע… סמים?"
ארי הסתכל עליה לכמה רגעים. למען האמת, מאז שראתה אותו לראשונה, הבעתו הייתה קפואה. היא פחדה לרגע שהיא צדקה… עד שהוא התפוצץ מצחוק.
"מה?!" פלטה עליו בזעף. "מה מצחיק?!"
"אוקי… אוקי… תני רגע…" הוא התנשף ללא-הרף. "ואוו… אני… ואוו…" הוא אפילו נאלץ למחות דמעות צחוק מעיניו. "זה… ואוו… כאילו, פשוט, את לא מבינה כמה שזה מצחיק."
"אני אשמח לדעת!"
"כאילו, הניסוח וכל זה… סליחה. סיימתי לצחוק," הוא התמתח. "לא, הוא לא מוכר משהו כזה. הוא מוכר הצעות לאנשים. יש לו עסק, אפשר להגיד, והוא מציע לאנשים הזדמנויות להשתתף ולעשות רווחים."
"והוא צריך את העזרה שלך עם זה?"
"היה מקרה חירום, זה לא תמיד קורה. היה לו לקוח, אפשר להגיד, שהיה קצת… עוף מוזר."
"אז מה אתה עשית בדיוק?" עובד בנוסף ללימודים? אולי יש בארי הרבה ממה שנראה לעין.
"הייתי צריך להסביר לו על רעיונות הגשה והצעות."
"וזה דרש את כל הערב?"
"הייתי צריך לנסוע איתו למקום כלשהו, ולראות את הלקוח בעצמי."
נשמע טיפה מוזר… אבל הוא בחיים לא היה מאמין לה על מה שקרה לה אתמול. רע והכל.
זואי הביטה בשעון. עוד כמה דקות והשיעור יתחיל. "קדימה," החזיקה את ידו. "יש לנו שיעור לתפוס."
שניהם הזדרזו אל עבר מבנה התיכון. עכשיו כשידעה מה הייתה סיבתו של ארי לאחר… איך היא תספר לו לגביי מה שראתה? לגביי מה שאמרו לה?
רגע, למה היא בכלל שוקלת את הרעיון? ארי הזה הוא אף אחד. הוא עוד חבר מבית-הספר, לא יותר. היא בחיים לא תשתף אותו עם הסוד שלה. וגם אם הייתה רוצה, האידיוט לא היה יכול לעזור לה בכלל. הוא לא מבין במיתולוגיה, והוא טיפוס דיי הפכפך. אי אפשר לדעת מתי אח שלו יקרא לו שוב, ויאלץ אותו ללכת. איך זואי יכולה בכלל לבטוח במישהו כזה?
היא חייבת למצוא דרך לדעת שניתן לבטוח בו. יותר מאשר בניקה, או דור, או כל אחד אחר.