אלי מטרד | פרק 3: אל השינוי | חלק 4: שני צעדים לפני

נשימה עמוקה.
נשיפה ארוכה.
נשימה עמוקה.
נשיפה ארוכה.
אין יותר פרפרים, רצפות טובעניות או נמלים. השקט והחשיכה אפפו אותם. הם הצליחו להגיע לסירה האלוהית של אל השמש.
כתפו עדיין כאבה מהדקירה הנוספת, אבל הוא הבחין כיצד שני הנזקים התרפאו. החתכים והקרעים זרחו מאור שמש, עד שהתאחו לחלוטין.
הוא המשיך לתרגל את הנשימות, עד ששמע צרחה. הוא הסתובב, והבחין בלילי – עדיין לבושה בחלוק החולים – צורחת את נשמתה. "לילי?" שאל בדאגה, והושיט את ידו. היא התרחקה, ורכנה אל מעבר לסיפון. ככל הנראה היא ניסתה לצרוח פעם נוספת, אך אז שמע אותה מקיאה.
"מזל שהגענו בזמן," רע התחלחל. "הוא היה עלול לעשות לה דברים בלתי הפיכים."
"את… את בסדר?"
היא התבוננה בשניהם אחריי שסיימה למחות את פיה. עיניה היו פעורות לרווחה. אריאל היה יכול להבין אותה. הוא אפילו לא רצה לדמיין מה שי אילץ אותה לראות. לילי עדיין שמרה על שתיקה. אם עורה היה בהיר לפני כן, עכשיו הוא כמעט הלבין. שפתיה הדקיקות רעדו – ייתכן שעקב ההקאה, וייתכן שעקב החרדה. "הכל בסדר. את במקום בטוח."
"הוא…" אמרה ושפשפה את זרועותיה. "אני לעולם לא אשכח את זה. לעולם."
"הוא עשה כמה דברים מחרידים-"
"הוא הכריח אותי לאכול את הרגל של עצמי. כשסירבתי, דבורים הקימו כוורת בתוכה, וראיתי אותן יוצאות ממנה ו-"
"טוב אני חושב ששמעתי מספיק," אריאל נחרד. "את בטוחה עכשיו. אני אריאל מרון, ואת היית מאוד אמיצה. הצלחת לעמוד בפני כל הסיוטים שנכפו עלייך."
"אני בחיים לא ישנה על מיטה שוב."
"קוראים לך לילי, נכון? לילי גרין?" אחריי שהנהנה, הוא המשיך. "אני רוצה להכיר בפנייך מישהו מאוד נחמד." הוא החווה בידו אל רע. "לילי, זה רע – אל השמש."
"לכבוד הוא לי, לילי גרין," הוא קד בפניה. "נסיבות מפגשנו אינן אידיאליות, ולכן אבין לחלוטין כל החלטה שתקבעי היום."
"אל השמש?" שאלה. "אל מצרי? זה מעניין. כבר פגשתי אלה בעבר, דמטר. היא אמרה לי שאני הגלגול שלה. אני ידעתי שאני לא מדמיינת!"
אריאל רצה לשפשף את עיניו. יכול להיות שרע חייך? "האלה דמטר. מה את יודעת עליה?"
"היא אלת החקלאות," הסבירה לשניהם. "אחת מששת האולימפיים הראשונים. היא אמא של פרספונה, אלת האביב."
"ויש לך כוחות?" אריאל שאל. הוא היה ממש סקרן בעצמו. הם בטח חולקים את אותו הכוח. במובן מסוים, שניהם באים מאלות אדמה.
"כן. אני יכולה לשלוט בצמחים-"
"כן, גם אני!" התפרץ.
"או-קיי…" הרימה גבה. "אם אני רחוקה ממישהו, אני יכולה להשתמש בצומח כדי לקבל תמונה חדה של הסביבה שלי. עשיתי את זה כבר כמה פעמים."
"את חייבת להראות לי אחר-כך איך את עושה את זה," חייך. גם היא חייכה; כנראה שלא הייתה רגילה לנהל שיחות כאלו. על מי הוא עובד? גם הוא לא ניהל שיחות כאלו איי פעם בעצמו. "אני יכול לדבר עם חיות," הוסיף בעליצות.
"לילי, שבי בבקשה," רע החווה בידו על הספסלים שמולו. "אני ואריאל נשמח מאוד לשמוע על הסיפור שלך, ולהאמין לו. אני מקווה שאחריי שתשמעי את הסיפור שלי, את תרצי להאמין לי גם כן."
"ואני מקווה שיהיה סשן קצר. אני פשוט צריך להחזיר את הרכב הביתה עד שש."
"זה בסדר," רע ניסה להרגיעו, "תוכל להגיד לאמך שיש לך פטור מאל השמש."
לילי הביטה מופתעת בשניהם, עד שאריאל אמר "אני לא חושב שזה עובד ככה."
היא חייכה, ותפסה מקום. "אריאל, רע הוא אל השמש, נכון?"
"כן?" שאל והתיישב.
"אנחנו לא אמורים להשתחוות או משהו כזה?"
"אני חושב שאני אוהב את האחת הזו," רע אמר, ושלושתם צחקו.

אל השינוי ישב בצמוד לשולחן כתיבה, עליו נחו שני טלפונים נייחים. פרט למנורה שפלטה תאורה צהבהבה, הכל היה שרוי בחשיכה. גופו לא נע ולא זע, וידיו נותרו צמודות לצדדיו.
"התקדמות?" הוא שאל את הדוברים בצד השני.
"אלת הציד בידיי," קול צעיר ורענן ענה. "מחכה להוראה נוספת ממך."
"ואת?" הוא שאל את הטלפון השני.
דומייה קצרה. קול רך ומתוק ענה מהעבר האחר. "הדברים לוקחים זמן, שיניתו."
"הזמן שלך מתקצר. רע כבר נכנס לתנועה, ובידיו שני אלים."
"רע השיג שני אלים?!" הקול הרענן התפעל. "הזקן יכול לזוז בכלל? את מי הוא גייס?"
"אחד מבניה של גאיה, חצי-אל. אחריו הוא לקח ממני את הגלגול של דמטר."
"אתה נכשלת?" הקול הנשי לגלג. "מצטערת אם אני מעלה פקפוק."
הוא היה שקט. מדיי. "קחו ממני דוגמה. בכל מעידה שלנו, רע שני צעדים לפנינו. הוא גם מגייס את האלים שלנו, ובכל יום שאנחנו מבזבזים, רע מתקרב למציאת צאצאיו המצריים."
כולם נדמו, עד שהאישה דיברה. "אתה נשמע מודאג, שיניתו." הוא לא ענה, והיא המשיכה. "אני זוכרת שהייתה איזו ילדה קלטית? ומה עם היפנים, או ארס?"
הוא עדיין לא ענה. "אתה שם?" שאל הקול הרענן.
"כן," ענה בקרירות. "אני חושב."
"על מה?" שאלה האישה. "משהו מעניין?"
"אתם תגלו אחר-כך. דין, אני אצטרך אותך למשימה נוספת. תשאיר את ארטמיס בפתח תקווה."
"אצלה? אני יכול לשמור עליה מצוין, אנחנו לא צריכים אותה-"
"אני צריך אותך למשימה. אני לא בטוח מה רע מתכנן, אבל אצטרך אותך בשטח, ועוד שני פעילים למען הסר ספק."
דממה ארוכה. שיניתו חשב על האלים שיצר איתם קשר בעבר. הוא לא סומך עליהם לבצע את העבודה, והיה מעדיף לגייס אלים קצת יותר מסודרים. המלחמה שלו דורשת עידון והמתנה… אבל יכול להיות שלא תהייה לו ברירה.
"על מה אתה חושב?" שאלה האישה.
"דין יאסוף אותך מחר. אתם נוסעים לקיסריה, לתעשיות בלו-ריין."
הקול הצעיר נחר. "אתה מצפה שהם ירצו לעזור לך?"
הוא התעלם ממנו. הקול הנשי המשיך. "כמובן, אבל אני דיי בטוחה שהם מצפים לנוכחותך."
"מצאתי מועמד נוסף. הפעם אני מתכוון להקדים את רע."
"שלח אותי!" התרגזה האישה, "אתה בהחלט לא כשיר לזה!"
"זה מה שעשיתי פעם אחרונה, אבל עדיין לא סיימת ואנחנו מפגרים. אני אעשה את זה."
דממה קצרה. "ברור," היא ענתה.
"צאו." הקו ניתק.