אלי מטרד | פרק 3: אל השינוי | חלק 2: אלת הציד ואל הדם

דיאנה ליקקה את אצבעה המורה, ונתנה לרוח לקרר את הלחות הדביקה. "צפונה," לחשה ללברדור השחור שלה. "אחריי, חץ." היא רכנה מאחוריי השיחים, ועקפה קרחת יער קטנה. היא לא רצתה לחשוף את עצמה. צייד טוב יודע איך להישאר חבוי. אפילו חץ מקש יכול לקלוע, כל עוד לא חשף את עצמו קודם.
היא תמיד חשה חזקה בעת מלאכת הציד, אבל הידיעה שהיא אלת הציד שינתה הכל. למעשה, עד שפגשה את רע, כל הרעיון של אלים נשמע לה מטופש. מה לה ולזה? כן, בטח! האלה ארטמיס תבחר להתגלגל לגופה של ילדה בעייתית. היא תעדיף לקחת מישהי כמוה, שלא יודעת לקבל סמכות, מי שנשרה בגיל חמש-עשרה מבית הספר. דיאנה, הבחורה שאבא שלה נכנס לכלא על סחר בסמים, ואמהּ ברחה מארץ. לא פלא שלא רצתה לעזור לרע… אם הוא רוצה את עזרתה, קודם שיעזור לה.
אם כי למען האמת, היא לא צריכה את עזרתו. היא מסתדרת מצוין בגפה. התגלית הקטנה רק הפכה את חיי היום-יום שלה ליותר משמעותיים. עכשיו, במקום להסתובב ביער רק כי היא אוהבת את זה, היא תעשה זאת משום שהיא תגן עליו. היא מפיצה את מילתה של ארטמיס, אלת הציד: יער בן-שמן מוגן על-ידי המשרתת הנאמנה, אלה בגוף נערה לבנת-שיער.
כשסיימה לעקוף את שיחי ההדס, היא מצאה עץ אלון רחב ענפים. היא טיפסה עליו, והורתה לחץ להישאר למטה. "חכה לסימן ממני," לחשה. הוא נבח פעם אחת. דיאנה ישבה והמתינה. רע אמר שהאולימפיים – כנראה שהוא מתכוון לשאר אחיה האלים – בגדו בו. אז למה הוא ציפה ממנה? אם הם חשבו כמוה, כנראה שהייתה להם סיבה. וההצעה… היא לא צריכה טובות. היער לא צריך טובות. כל עוד הוא לא מזיק ליער, הוא בסדר, כנראה. אבל לקרוא לה בוגדת…
היא שמעה דבר-מה רוחש בין השיחים המרוחקים. היא הבחינה בדמות ענקית. אם זה היה איש, הוא היה גבוהה יותר משני-מטר. והבגדים! היא חשבה שזה שריון, אבל היא הייתה מסוגלת להרגיש את זה נושם. כמו חיה. זה היה מפחיד… ומאוד לא טבעי.
"אלת הציד!" קולו הדהד בקרחת היער. הוא אילץ אותה לקחת נשימה עמוקה. גם הקול בו השתמש נשמע כאילו דיבר ממגפון. תיקון: לא אדם אחד אלא צבא שדיבר ממגפון. היא דרכה את קשתה. היא לא תחכה להזמנות נוספות. לא הפעם. "הראי את עצמך!" פקד עליה.
'לא נראה לי,' חשבה לעצמה ונקשה שלוש פעמים ברגלה. היא לא רצתה לשלוח את חץ להתאבד, ולכן הורתה לו להישאר במרחק סביר בינה ובין הענק.
"אלה אולימפית לא פחות, ועדיין מפחדת להתמודד מול דָמוּ, אל הדם המִטְרֳדִי!"
אז למפלצת יש שם. לפתע, עלה בה רעיון. היא עצמה את עיניה, ולקחה נשימה עמוקה. כשפקחה אותן, היא הצליחה לראות דרך כלב הציד הנאמן. זאת טכניקה שהיא כמעט לא הרבתה להשתמש בה. לא כל כך יעיל בציד, וזה שימושי רק כשההוראה היא בהחלט הרבה מעבר למה שכלב מסוגל לעשות. כמו למשל, לקחת את הצרכים הארורים שלו החוצה. או במקרה שלנו, לנהל משא-ומתן עם אל מטרד.
חץ התייצב לא רחוק ממנו, וחשף את שיניו. "אל תבלבל בין צייד לטורף!" נבחה עליו דרכו.
היא לא טעתה. השריון שלבש היה עצום והוא פעם כמו לב עשוי פלדה. פסי האור הבריקו עליו כעורקים, ועל קסדתו הייתה צרובה האות ד'.
"אז ארטמיס התגלגלה לכלב? עלוב!" הוא בעט בו, אך חץ זינק אחורה. "צאי החוצה ונדבר!"
"אני יכולה לדבר איתך מצוין מכאן. מה אתה עושה כאן, ומה אתה רוצה ממני?"
הוא התמקד בחץ. "המלחמה התחילה, ארטמיס, ובמלחמה יכולים להיות רק שני צדדים. אם את לא אתנו, אלת הציד, את נגדנו!"
"אני לא חייבת לכם דבר! עזוב את היער שלי, או שתשלם את המחיר על הפלישה לתוכו!"
"גברת," הוא נעץ את מגפי הפלדה האדומה של שריונו בקרחת היער החשופה, "שמעתי איומים הרבה יותר אכזריים מאלי שמיים וטיטאנים! כדאי שתתאמצי יותר!"
משהו קטע את הקשר שלה עם חץ. שריריה האחוריים התכווצו. הענף עליו ישבה חרק ממשקלה. משהו בו הרגיש… מת? משהביטה, כל העלים הפכו לכתומים ואדומים. 'מה קורה כאן?'
כל דבר שצמח בקרחת היער וסביב לה גסס. נקודות החיים המרכזיות סביבם ממש "דיממו" את עצמם עד כדי שהתנקזו לשבילים דקיקים וסמיכים, היישר אל חליפת השריון האדומה. "כן…" קולו התהפך באורח מסעיר, "אני רואה אותך."
היא ניתרה ממקומה כמו חגב. בשביל בחור בשריון פלדה מגוחך, הוא נע במהירות כבירה. זה היה מפחיד; רגע אחד עמד במרחק של עשרות מטרים, ורגע אחר-כך הוא שבר במו-ידיו את גזע העץ עליו ישבה. כל הביטחון שמילא את לבה על היותה אלת הציד התפוגג בין-רגע. אין זמן לחשוב. דיאנה מתחה חץ על קשתה, ושחררה אותו על צווארו. חושי הציד הטבעיים שלה אמרו לה שזה יהיה מקום טוב לפגיעה.
החץ ננעץ, והיא שמעה אותו זועק בכאב. היא חשבה שזה ייתן לה סיפוק במידת מה, אך זה רק מילא אותה בעוד פחד. דמוּ לא סבל כמו אדם רגיל. הוא סבל כמו היער עצמו, ודרך קולו עלו רעשיהם של מאות עלים נקרעים ומכרסמים צווחים. היא התרחקה, ומתחה חץ נוסף. "לך מפה. אל תחזור."
משהו קרה. הוא הפסיק לזעוק ושחרר את החץ. לאחר ששמט אותו… הענק צחק. קולו הדהד דרך קסדתו המקורננת בצורה מאוד אלימה ואחוזת טירוף. "סוף סוף!" קרא בהתרגשות. "חיכיתי כל כך הרבה זמן!" אמר וקפץ לעברה.
דיאנה התגלגלה הצידה, ושחררה חץ נוסף. בצער רב התזמון היה קלוקל, והוא החליק על המתכת המפמפמת. "אוו! זה היה טוב!" אמר ושוב הסתער. היא פתחה בריצת אמוק, היישר אל עומק היער. "איפה כל הדיבור המאיים?" הוא כתש ומעך כל שיח ועץ. הטבע נקמל בפניו, והעניק לו את חייו בצורה נוזלית. "נראה שהצייד נהפך לניצוד!"
הקלישאה הכי נוראית בספר. היא דרכה שלושה חצים על קשתה, ושחררה אותם על הענק. בהנפה אחת קלה של ידו, הוא שבר את שלושתם בעודם נעים באוויר. "את ממש מחוץ לליגה שלי, ילדונת."
"מה אתה רוצה ממני?!" היא הבינה שבריחה היא חסרת תועלת, וקפצה אל ענפיו של אורן קרוב.
"כבר חותכים לעניינים? משעמם!" הוא נעץ את כפפתו האדומה ישר אל גזעו, וינק כל זכר לשרף או ענבר. היא ראתה את קליפתו החומה מתפוררת, וחושפת את חריציו המתעבים של הגזע המתכווץ. "שרתי את אלי מטרד, ארטמיס, ואולי השאר ישכנעו אותי לא להרוס את היער שלך!"
דיאנה לא האמינה… אבל היא שקשקה. רע לא הגזים. היא הייתה בטוחה שתוכל להתמודד מולו לבדה. לחשוב שזה רק אל אחד. מה יקרה כשהשאר יבואו? זה בהחלט הרבה מעבר למה שציפתה. "אני לעולם לא אעזוב את היער שלי," היא גמעה את רוקה. "היער הזה הוא החופש שלי."
"קיוויתי שתגידי את זה." עוד קלישאה נוראית. "האל האחרון שפיצחתי אותו היה איזה צפלון כנעני. תמיד תהיתי מה קורה כששוברים אולימפית לשתיים."
היא צעקה וזינקה עליו בכל טיפת תעוזה אחרונה שהייתה בה. היא שלפה את סכין הצייד, וכיוונה אל עבר החרך שבין הקסדה לשריון. אסור לה לטעות. "לא חכם," דמו אמר ותפס אותה באגנה. היא חבטה בידו הענקית, אך ללא הועיל. "אני יכול לשתות את כל היער הזה… אבל שום דבר לא ישתווה לדם האולימפי שלך."
משהו דקר אותה. דיאנה צרחה ונופפה ברגליה בפראות. השריון הזה באמת היה חי, והוא שתה אותה. כמו ערפד מעוות, הוא שתה את הדם שלה. היא חשה כיצד היא נחלשת, ואט-אט ראייתה התמלאה כתמים שחורים. "אולי היית צריכה להסכים לעזרה של רע," לגלג מעליה. "לא יודע עד כמה ראש-ציפור היה מועיל לך. שום דבר לא יכול לעזור לך נגד דָמוּ." אלו היו המילים האחרונות ששמעה, לפני שאיבדה את הכרתה.