אלי מטרד | פרק 3: אל השינוי | חלק 1: בית החולים רמב"ם

זואי ווינברג – יותר נכון האלה אתנה – שכבה על מיטת השינה שבחדרה. היא התבוננה בתקרה, שהייתה משובצת במדבקות זוהרות בחושך בצורות כוכבים.
חבריה לא שאלו למה או לאן היא נעלמה. ככל הנראה הם היו בטוחים שבילתה בשירותים רבע-שעה. "מהמרפסת, לשירותים?" שאלה אותם בתמיהה. כשקיבלה מהם הרמת כתפיים, היא הבינה שאולי היא באמת אלת החכמה. לא כל כך קשה להיות אחת כשכולם לא מנסים לחשוב.
להיות אלה… האלה אתנה. מבין כל האלות, אתנה היא האחת שזואי באמת אהבה. בת'כלס, מיתולוגיה זה קשקוש בלבוש של אנשים שחיו לפני אלפי שנים. הם השתמשו במיתוס כדי להסביר תופעות טבע שלא הבינו. ועדיין, הרצון לדעת יותר על מה שרע אמר כרסם בה. אולי הזיה, אולי חלום, אולי שניהם. כך או כך, פגישתה איתו נצרבה בזיכרונה בצורה יותר קונקרטית מכל דבר אחר שעשתה אותו יום. ואם מדברים על דברים שעשתה אותו יום…
היא שלפה את הסמארט-פון, והסתכלה על השיחות וההודעות האחרונות. כשזה מגיע לארי, אין קול ואין עונה. העיקר עושה פוזות, מחפש להיפגש. היא כבר הספיקה לשלוח לו לפחות עשר הודעות: החמישה הראשונות היו 'האלו?!' והחמישה האחרונות היו וריאציות שונות של אימוג'י. הוא לא סינן אותה; הוא פשוט לא ראה את ההודעות בכלל, או לפחות כך זה נראה דרך האפליקציה. זואי לא הייתה בטוחה למה… אבל היא לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו.
הוא התעקש עוד היום להיפגש איתה, ובכלל לא הגיע. זה אכזב אותה מאוד באיזה מקום, והיא תדאג לראות אותו מחר ולתת לו על זה בראש. היא קימצה את ידה לאגרוף, והזעיפה את פניה. היא לא תצטייר כמטומטמת, בטח לא בפניו.
הטלפון רטט, וזואי חטפה אותו בזריזות. היא מיד פתחה את האפליקציה. 'מצטער שלא באתי או הודעתי,' כתב. 'אירוע משפחתי.'
איזה תירוץ צולע! אצבעותיה החליקו על המסך החמים. 'לפחות תתאמץ כשאתה משקר,' השיבה.
רגע קצר חלף. 'מישהו יכול לעבוד עלייך?'
היא חייכה. הוא תמיד ידע מה להגיד. 'לא. אבל מתאים לך לרמות אותי. או לחשוב שאתה יכול.'
ההודעה שלו כללה סמיילי של שד מחייך. 'עכשיו מי מחמיא למי?'
היא רצתה לכעוס… אבל אפילו בלי פיו הילד הזה ידע להפיק מרגליות. 'אתה כל כך מת מחר.'
'אחלה תזמון,' היה החלק הראשון ששלח. 'שמעתי שזאת העונה לבקר בגיהינום.'
היא גיחכה, ושלחה 'נתראה מחר, יא דופק ברזים.'
ארי שלח סמיילי, והתנתק מהאפליקציה. היא הניחה את המכשיר בצד. היא אפילו לא שמה לב; לבה פעם בחזה. היא התרגשה. ממה היא התרגשה לעזאזל? כולה כמה הודעות בצ'אט. זה ממש הרגיז אותה. יש לה את כל מה שאיי פעם תרצה. אנשים תמיד רוצים בחברתה, כמעט סלב במעגלים שלה. היא לא רגילה לרדוף אחריי אנשים, או להרהר עליהם יותר מדיי. פתאום כשמופיע איזה שחיף מוזר, כל תחושותיה הפנימיות משתבשות. רק רגע… ככה אהבה מרגישה?
לא!
היא התהפכה והתכסתה. היא לא תיפול לניסיונות הפתטיים שלו להרשים אותה. זואי ווינברג – האלה אתנה עליי אדמות – לא תרדוף אחריי אף אחד ולא תשפיל את עצמה. לילה טוב, אדוני הנכבד!

השיחה הבוקר עם אמא – יותר נכון האם המאמצת – הייתה אחת המשונות.
"אז לאן אתה צריך לקחת את הרכב? אתה תמיד תופס טרמפ עם יותם לקומונה."
"זה… פרק משימה קצר."
"פרק משימה?" שאלה בהרמת גבה.
"כן, את יודעת. ילדים חולים ודברים כאלה. הנוער העובד והלומד צריך לשמור על תדמית."
"אה-הא… אני אוותר לך הפעם. אני רק צריכה את הרכב עד שש בערב."
"למה? מה קורה בשש? חוץ מזה שהשמש שוקעת."
"אוי אריאל, אתה והציניות שלך. אני ואבא נוסעים לסבתא. נחזור מאוחר."
"ומה עם יונתן ורועי?" בכך התכוון לשני אחיו הקטנים. "מי ישגיח עליהם?"
"ובכן… זה למה חשוב שתחזור עד שש."
הוא נשען אחורה על-יד השולחן. "מט. ניצחת. טוב, אחזיר את הרכב עד שש."

אריאל בילה מעל לשעה בנסיעה, עושה את דרכו מכפר ורדים אל חיפה. פונה בצמתים, מאותת ולא שוכח לשלם אגרה. במהלכה, הוא פשוט חשב על מה שרע אמר: הוא הבן של גאיה. איך לעזאזל הוא ייגש לבחורה הזאת? הוא לא יודע עליה כלום פרט לשמה. האם היא יודעת שהיא אלה? ואם כן, היא אוהבת את זה? יכול להיות שהיא שונאת את זה. יכול להיות שהיא תמהר לשפוט אותו ואת רע. למה לא? עד כה הוא לא שמע על אחרים שהסכימו להצטרף.
'אני יכול לראות את דאגותיך, אריאל,' קולו של רע הדהד בראשו. 'אתה יכול לעשות את זה. אתה צריך להאמין שהיא משלימה אותך. שהיא משלימה אותנו. אם אתה תאמין בזה… היא תרצה להאמין בזה גם כן.'

הוא שכח עד כמה מקומות כמו חיפה מכילים בתוכם אווירה עתיקה. רק מהכניסה לעיר הוא זיהה את תכנון שכונות העיר המדורגות. העיר ישבה על מפרץ ימי, וככל שהתקדמת פנימה, כך התקדמת אל עבר מקור המים רחב הממדים.
הריח המלוח דגדג את אפו. תחושה מילאה את חזהו; הוא ידע לאן עליו לנסוע. אריאל נעזר בשילוט, ומצא את דרכו אחריי כמה פניות לא נכונות. כשהגיע לכיכר, הוא זיהה מרחוק את המבנה המיתמר והמרובע: רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם. הוא לקח כמה פניות, והחנה את הרכב לא רחוק מבית החולים.
הכניסה הרשמית הייתה מלאה בחניות אמבולנסים שנכנסו ויצאו. מצד שמאל שכן מעבר של הולכי רגל. הוא התקדם לשם, נותן לניחוח הים-תיכוני ולסירנות האמבולנסים למלא את חושיו.
"שלום אריאל."
העולם קפא. כל האנשים והמכוניות נעלמו. המליחות הפסיקה לדגדג. "מי?…" שאל בדאגה, מביט סביבו. לפתע, הופיע מולו נער צעיר בעל עור שחום ועיניים סגולות ומהפנטות. "מי אתה?"
"קוראים לי שי ניתאי, ואני יודע מי אתה."
'זה אל השינוי!' קולו של רע הצטלצל בראשו.
"שִינִיתוּ!" אריאל שמע את אל השמש מדבר דרכו. "מצאתי אותך, צלופח חמקמק שכמוך!"
לא נראה שהתרגש מי-יודע-מה. "רע… סוף-סוף אנחנו נפגשים."
"אני יודע על דָמוּ. לא אאפשר לך להמשיך עם תכניותיך!"
"אה כן? אתה ואיזה צבא?"
"היי," הפעם אריאל דיבר, "יש לו אותי. ובקרוב נוסיף את לילי גרין!"
"לילי גרין שלי," אמר ומש לעברו. "בין אם תרצה ובין אם לא."
אריאל לא אהב אותו. כל דבר בגופו שידר על-טבעיות. "מילים גבוהות בשביל צוציק."
כנראה שלא היה צריך להגיד את זה. כל העולם התחיל לתפוח ולגדול סביבו. המבנים הפכו פי-כמה וכמה לעצומים. המדרכה התקרבה, והחרכים שהפרידו את מרצפותיה הפכו לתעלות. "מה לעזאזל?…"
עכשיו הנער היה גדול ממנו פי מאה. 'זאת אשליה, אריאל! תתנער ממנה!'
'ואיך אני אמור לעשות את זה?!'
צל ענק כיסה אותו. "הו לא…" הוא הבחין בסוליית נעלו האדירה של שי עושה את דרכה אל גופו הזערורי. "לילי גרין שלי," שמע אותו אומר.
לבו עצר, וזיעה ריככה כל נקודה חשופה בגופו. הוא עצם את עיניו וצעק… עד שדבר-מה פילח את כתפו. מכאן הכל הפך למעורפל.