אלי מטרד | פרק 28: מלחמה אבודה

בפעם הראשונה מאז שמצא את הגלגולים, רע ראה את כולם מאוחדים סביבו באותו הזמן. הוא פחד שהיום עוד לא יבוא. דיאנה, הקשתית בעלת שיער הפנינה; זואי, גבירה בגוף נערה; אריאל חצי-האל האדמוני; לילי, שורשיה כה עמוקים; ותום, אולי הטהור מכולם. כוח העתודה התקבץ סביבו, חלקם עומדים וחלקם יושבים.
הוא הסכית במתינות, בעוד הילדים סקרו עבורו ברפרוף את כל מה שקרה. תזמונם מושלם: רק לפני דקות אחדות הספיק להדוף את הנחש התהומי אָפֶּפּ. החדשות אודות סת' לא מצאו חן בעיניו, אם כי נערך אליהן בהתאם. למעשה, זה הרגע לו רע התכונן עוד מהיום הראשון בו פגש בכל אחת ואחד מהם. "איפה אפאצ'י?" תום שאל.
"אתה מתכוון לאָפֶּפּ?" זואי שאלה ונדה בראשה.
אל השמש ניסה להעלות חיוך, על אף תשישותו. "הוא יחזור. אל תדאגו, אתם לא הולכים להישאר כאן לזמן רב. אני שמח לראות שכולכם חזרתם שלמים ובריאים."
"תגדיר בריאים," אריאל מלמל עד שקיבל את מרפקה של לילי לצלעותיו.
"אני מבין. סת' יצא מקברו. היה לכם מזל. בוודאי יש לכם שאלות רבות-"
"תהייה בטוח!" דיאנה התפרצה בזעם. "אחריי שלמדתי לבטוח בך, אנחנו מגלים שאתה מסתיר עוד סודות מאתנו!"
"סודות?" מה כבר וואדג'ת סיפרה להם? ממש כמו בימים עברו. "מה שילדיי עשו זה עניינם-"
"הו אני בטוחה! אני מתחילה להבין למה הם שמו אותך בסירת בית-האבות הזאת!" אלת הציד התפרצה.
"דיאנה!" לילי נזפה בה.
"זה בסדר," רע אמר ואותת עבורה לחזור למקומה. "מה למדתם?"
"שאנחנו הרעים בסיפור הזה?" דיאנה המשיכה. "אמרת לי משהו כשנפגשנו בפעם הראשונה: 'הפגנתם בורות לפני שנים'. הפסדנו לאיזו מפלצת גדולה, ואז אילצנו את הילדים שלך לעזור לנו?"
"טִיפוֹן," זואי הדגישה. כולם הנהנו.
הפעם רע באמת חייך, ואז פרץ בצחוק. רק אחריי שחזר לפקוח את עיניו, שם לב שכולם נעצו בו מבטים שנעים בין בלבול להלם. "אוי, היסטוריה ישנה…" הוא נשען אחורה על כסאו. "כן, זה נכון. וואדג'ת התלוננה על זה?"
"היא אמרה שהיא כמעט מתה," דיאנה השיבה בזעזוע. "אתה חושב שזה מצחיק?"
"היא קצת דרמתית, בטח שמתם לב," הוא עדיין חייך. "לרגע באמת דאגתי. כן. גָאיָה פעם כעסה על הצאצאים שלה-"
"אנחנו מכירים את החלק הזה של הסיפור," זואי התמרמרה בקול.
"סיפרו לי על המקרה בדיעבד. בני הורוס לא אהב את זה בכלל. הם הביסו את טיפון, זה היה קרב קשה. ילדיי רגילים לעבוד קשה, בשבילם זה היה עוד קרב. בשבילכם הלחימה בטיפון הפכה לאתגר מפחיד. בכל מקרה, הורוס לא אהב את זה. הוא נזף בזאוס ובמשפחתו, ומאז מערכת היחסים בין האולימפיים לצאצאיי דיי התערערה."
הוא שם לב שדיאנה לא ירדה ממשמרה. היא עדיין חשדה בו. "ידעת את כל זה כשנפגשנו לראשונה, ולא סיפרת לי."
"או לי," זואי הצטרפה.
"אתן צודקות; אך האם הידיעה היום על העבר השפיעה עליכן?"
הן לא ענו. לילי המשיכה בשיחה. "וואדג'ת… סת' הרג אותה בדם קר. הוא ריסק את ראשה."
"אני מבין," רע ענה. פניו קדרו; הוא בהחלט חש כאילו חזר אחורה בזמן. "אוי סת'…"
"אתה לא כועס?" אריאל התפלא.
"מאוכזב. רק מאוכזב. אני מקווה שהזמן החדש ישפיע עליו לטובה."
"הוא רצח צאצאית שלך!" איפוקה של דיאנה נשבר. "ואתה פשוט 'מאוכזב'?! זה נשמע לך הגיוני?!"
לזה הוא ציפה. "היא לא צאצאית שלי, אם כי אמרו לי שחלמה להיות. אני בטוח שהשמירה על הקבר כיבדה אותה במעמד שכזה. לעומת זאת, סת' כן צאצא שלי, ממש כמו אחיו ואחיותיו."
"הוא מפלצת," אריאל אמר. "חסר רסן ואלים. עמדתי לידו. זה היה מפחיד."
'לא רציתי להאמין לסיפורים, אך אני מבין שזאת האמת,' הרהר רע. אסור לו לחשוף מחשבות מסוג זה, בטח שלא בפני הגלגולים וחצי-האל. "שנים ארוכות הגן עליי כאן, ועזר לי להילחם באפפ. אני רציתי שיקים בית במצריים, ולכן שחררתי אותו. כל מה שקרה מאז, עבר אליי דרך סיפורים בעיקר."
גלגולה של אלת הציד שקטה, אך רק במובן המילולי. גופה הקרין כל צורך אחר להתנצח.
"אנחנו אבודים," תום התייאש לבסוף. "זאת מלחמה אבודה. אלי מטרד תמיד שני צעדים לפנינו, תמיד מוכנים. הקבר… זה כאילו שהם בנו על זה שנגיע לשם."
האל הזקן פחד מהרגע הזה. ילדיו היו הרבה יותר טובים ממנו בדברים האלו. זאת הסיבה שהוא נלחם באפפ, והם בכל השאר. הוא נאנח ארוכות, וליטף את מקורו הקט. "אתם צודקים," ענה לבסוף. "זאת מלחמה אבודה. אני גייסתי אתכם כי אני נואש. אין לי זולת מלבדכם." הוא התבונן בדיאנה. "רצית את כל האמת? הרי לך: אני לא יודע מה קרה. חצי מהזמן אני לא כאן. מחצית מחיי אני הודף את המפלצת בחשיכה, ובחצי השני מתבונן בעולם חולף תחתיי. בימים עברו ילדיי טיפלו בהכל. אני ניסיתי למצוא אותם מאז שהם… 'התגלגלו'… אבל לא מצאתי ולו רמז קלוש. אני לא יודע איפה הם."
"חשבתי שאתה יכול למצוא אותם," דיאנה קפאה במקומה.
"אני יכול לזהות אותם. למצוא אותם זאת משימה קשה במיוחד, אפילו בשבילי, במיוחד כשחצי מהזמן אני צריך להילחם באפפ, ובחצי השני לשים עליכם עין. ועכשיו כשמטרד בחוץ…"
"אני מבינה," זואי רעדה. "אתה מפחד שמטרד יודעים שאין לך מושג איפה הצאצאים שלך."
"הו לא. סביר להניח שהיו מודעים לבעיה עוד לפני שמצאתי אתכם. אני חושד שהם פוחדים שילדיי חיים בסתר בדיוק מסיבה זו, ומחכים שהם יעשו טעות ולו קטנה שבהן."
"לא הבנתי…" תום שפשף את עורפו.
"מטרד משחקים 'הרוצח' עם האלים המצריים. מי שחושף את עצמו ראשון מפסיד," אריאל הסביר.
"ומה עם המשפחות והחברים שלנו?" דיאנה שאלה. "הם בסכנה? אנחנו צריכים להסתיר אותם?"
"אני לא חושב. עד שהגעתם לקבר עבר שבוע מהפעם האחרונה שראיתם אותם. אני מאמין שבחלון הזמן הזה הם היו עושים משהו בנידון. עם זאת… יכול להיות שמהיום אתם תהיו בסכנה."
"אנחנו?" לילי התפלאה.
"בהתחלה הם ידעו שהכוחות חדשים לכם ושאינכם מאוחדים. היום כל זה השתנה. לפי מה שסיפרתם לי, הפגנתם שם את ההפך המוחלט. אין לי ספק שירצו לרדוף אחריכם."
"אז איך אתה יכול להגיד שהמשפחות שלנו בטוחות? מטרד יחטפו אותם כדי להגיע אלינו!"
הם לא הצליחו לשמוע אותו, רע ידע, אך הוא שמע. הנחש המפלצתי פיתל את דרכו במי הנצח. הקרב עדיין לא נגמר. "ממה ששמעתי על מטרד, הם יסודיים בעבודתם. חטיפת משפחותיכם עלולה למשוך תשומת לב מיותרת. הם חמקמקים מאוד, ומפחדים להיחשף."
"אז מה אתה מציע?" אריאל שאל, גומע את רוקו.
הוא חייב להזדרז. "אם כולכם תהיו מרוכזים באותו מקום אוכל להשגיח עליכם יותר בקלות. היה כאן מקום פולחן להורוס…"
"אתה רוצה שנסתתר בבית חוֹרוֹן?" זואי פלטה צחקוק. "רגע. אתה רציני."
"זה יקל עליי להשגיח עליכם. בנוסף, תוכלו להתנתק מחיי היום-יום, ואולי לעזור אחד לשני ללמוד על כוחותיכם האלוהיים."
"הייתי שם פעם," אריאל הנהן את ראשו האדמוני. "יש שם בסיס לא רחוק, משמר הגבול אני חושב. אבל יש דבר אחד שאני לא מבין: אוקי. אנחנו בבית חורון. אנחנו מתאמנים. אנחנו חוטפים מכות ממטרד. הכל טוב ויפה. אבל… מה אז? פשוט נמשיך להסתתר בבית חורון? כאילו שזה לא ימשוך תשומת לב של אף אחד."
אל השמש הזקן קיווה לשמור את הדיון החדש לאחר-כך. פעימות לבו התריעו אותו עקב נוכחותו של הנחש התהומי. "יש לזה תכלית, אני מבטיח. אך זמננו מתקצר. מחר, כשאוריד אתכם בבית חורון, אסביר על כך בהרחבה."
"הוא מתקרב, נכון?" תום, גלגולו של בלדר אל האור שאל.
רע העלה קמעה את חיוכו. "אתה מרגיש אותו גם," אמר והנהן. "כדאי שתלכו. אתם ראיתם מה קורה כאן, אני בטוח שלא תרצו להישאר כאן כדי לוודא שלא שכחתם."
הם הנהנו, והוא נשא מעלה את זרועותיו. "כל אחד מכם ירד בביתו. מחר עם הנץ החמה אני מצפה לראות כל אחד מכם בכניסה לביתו."
זואי העניקה לו עיניים מלאות בפקפוק. הוא חש את פעימות לבו של תום, מהירות וקטנות. הם אולי לא אלים במלואם, אך הם מרגישים זאת גם כן. בנוסף, רעש מהדהד אילץ את כל הנוכחים לכסות את אוזניהם… פרט לרע. "הוא כאן. צאו!"
הילדים קפצו אל מי הנצח. רע חש את אורו נוגה על צורה חלקלקה וכבירה. צללית ארוכה כזרוע מלאת קשקשים התנשאה מעל ספינתו. הילתו של רע גברה, בעודו שומר על ידיו מעל ראשו.