אלי מטרד | פרק 24: קבר סת' 4

איזבל שמעה במכשירי הקשר כיצד כולם נפלו אחד אחריי השנייה. זה לא הלך כפי שתכננו. דור חטף חץ בכתפו, ולא נדרש זמן רב עד שהנער הג'ינג'י תפס אותו, ועטף אותו בשורשים. כשניסתה להזיז את גפיה, שורשים אחרים מנעו ממנה לעשות כן. הנערה שנראתה כמו אלת חקלאות יוונית לא הסירה ממנה את עיניה, אם כי הדברים ברקע הסיחו אותה. "היי! קוראים לי איזבל," לחשה אליה. "אנחנו לא באמת כאן מרצון. מטרד הכריחו אותנו לשתף איתם פעולה כדי להילחם בכם." היא עדיין לא ענתה. "פרספונה, נכון?" שאלה.
"דמטר," ענתה במרירות.
"כולנו יכולות להרוויח," איזבל הנהנה נמרצות. "אבל אנחנו חייבות לשתף פעולה. רק הפעם."

/\/\/\/\/\/\

ווּאדְגֶ'ת התרסקה על קיר קרוב. לדמו הייתה הזדמנות לחסל אותה, למה הוא חיכה?
ראייתה הסתחררה, בעוד שהבריון האדום הרים אותה מצווארה המתפתל. "אני רואה שאני לא החלוד היחידי," אמר בקולו הרועם והלם אותה על הקיר. היא ניסתה להרים את חרבות הח'וֹפֶּש שלה כדי לערוף את ראשו, אך ידיה חשו מנומנמות. כנראה שינק ממנה את דמה – אחד מתרגיליו הידועים של אל הדם. "איך הקסם עובד?" שאל, מחכך את כפו המתכתית סביב קשקשיה. "מה צריך לעשות כדי לשחרר את סֶת'?"
היא הצליחה לירוק דם על הסַנְוֶרֶת שהסתירה את פניו. "תמות, רפש מטרדי."
"שיניתו, היא לא משתפת פעולה," התלונן.
הנער ניגש אל שניהם. בכל שעל שצעד, וואדג'ת חשה כיצד נקבי שמיעתה מתפקעים, כאילו האוויר נדחס ויוצא מהם בסופות קטנות. ראשה רטט, והיא שמה לב כיצד הפך מדמותו של נער… לדבר האחרון אותו ציפתה לראות. סת'. "לא!" היא ניסתה להתנער ולהתפתל, אך ללא הועיל – אחיזתו של אל הדם הייתה אדירה, ושאבה ממנה את כוחה. "אתה לא תשתחרר!"
"זה לא משנה," קולו של אל הסופות שהכירה חדר את מחשבותיה. "הפסדת."
"לא!!!" קראה, ובדרך נס משהו פגע בדמו! האולם האדיר השיר פירורים לזעקת כאבו. "לא…" היא אזרה כוח אחרון וכביר ברגליה, והתגנבה חיש-מהר אל סרקופג הבזלת. "אתה… תמות…" לחשה בהתנשפות והרימה את חרבה.
"וואדג'ת!" קול מעומעם קרא מאחוריה, "זה תרגיל! שיניתו משתמש באשליות שלו!"
כשהסתובבה אחורה זיהתה אותה… סֶרְקֶת, אלת העקרב הארורה. שוב היא דוחפת את האף שלה לעניינים לא לה. שוב היא שמה את עצמה מעליה. "לא…" עקצצה וואדג'ת בארסיות. "החזות התמימה שלך לא תעבוד עליי!"
"וואדג'ת?" שאלה אלת העקרב בחשש.
היא חשה מישהו מנסה להתגנב מאחוריה. אלת הקוברה הסתובבה חיש-מהר, בכל כוח שהצליחה לשמר, ודקרה את הצורה מאחוריה: סת', אל הסופות. "אתה…" אמרה והדפה אותו אל הסרקופג, "תחזור למקום אליו אתה שייך!"
דבר-מה חד ננעץ בגבה. היא צעקה בכאב, ושמה לב שהאשליה נשברה: לא סת' נדקר, אלא דמו! היא הצליחה במבט חטוף לראות את ארטמיס נאבקת באיזו שדה קטנה. גלגולי האולימפיים המשיכו להילחם ברקע. "נו-נו, כמעט עבד," דמו לפת את וואדג'ת והידק אותה כלפי הסרקופג. "תוציאי אותו!"
אור חזק בקע מאחוריי הסרקופג. דמו מעד ונפל, בעוד שוואדג'ת חשה את כוחה שב אליה… כאילו… "הורוס?…" שאלה וכיסתה את עיניה מהאור, רק כדי לגלות ילד קטן בטוגה מנופף לשלום. "אני מקווה שהגעתי בזמן?"
היא לקחה נשימה עמוקה, והניפה את חרבותיה. "אתם לא תשחררו אותו, כל עוד נשימה באפי!"

/\/\/\/\/\/\

אריאל חזר אל לילי. כדור האור עדיין היה צמוד לכף ידו. "סיימתי לטפל ביפני השני," התנשף. "אפשר להגיד שנתתי לו… טיפול שורש!"
"יש לה הצעה," לילי החוותה בעזרת עיניה על האלה. "היא אומרת שקוראים לה איזבל… ולמרות שהמאבק של וואדג'ת נראה רע, יש סיכוי שנוכל לנצח."
"למה שנסמוך עלייך?" שאל בשילוב ידיים.
"אני יודעת מה שי רוצה," הנערה היפנית חרקה את שיניה. "אני ממש לא בקטע."

/\/\/\/\/\/\

כל משיכה או תנועה ברגלה של שלי כאבה. החץ הארור חדר אפילו עצם, והוא ננעץ דרך רגלה עד הרצפה. היא פחדה שתעשה יותר נזק רק בכך שתשתחרר, או תנסה להשתחרר. בנוסף, היא לא הייתה רגילה להשתמש בקריאת הקרב שלה – הצעקה העל-קולית ששיתקה את אלת הציד – אבל החץ מספיק כאב כדי שהיא תפסיק.
כשארטמיס חזרה לעמוד מולה, היא דרכה את קשתה נגדה. "לא אוכל לרקוד איתך כל היום. מה את בכלל אמורה להיות? בָּנְשִי?"
"אָרֶס," ענתה שלי בעווית קלה. "אל המלחמה."
"אני יודעת מי זה ארס. מה הקשר ארס וצרחות?"
"בחרת את מי לשאול," השיבה עד שזיהתה את סינתיה מזנקת מאחוריי ארטמיס. 'זה הולך לכאוב,' חשבה בדאגה קלה. אלת הציד ככל הנראה ציפתה לזה, ושלפה את אחד מחציה אותו נעצה בסקתך בעודה באוויר. "דקרתי אותך איזה מאתיים פעם! למה את לא מתה?!"
הילדה צחקקה, בעוד בגדיה הלבנים סופגים את דם הדקירות. היא התגלגלה על הרצפה, והחזיקה את סכיניה בידיה. "החצים שלך עשויים מאור… אבל החדר הזה עשוי מחשיכה!"
"כמו בבית שלה…" שלי שמעה את ארטמיס ממלמלת. האלה הקלטית הזדרזה לקפוץ על אלת הציד, שהתכופפה ברגע. כרגיל, הטעיה; סקתך נחתה על-יד הרגל של שלי. "זה הולך לכאוב!" צחקקה בנבזיות. 'זה בהחלט הולך לכאוב!' שלי חשבה, כשראתה את הסכין שוברת את החץ שקיבע את רגלה. גוף החץ עדיין שיפד את כף רגלה, אך היא יכלה לנוע בחופשיות. סקתך חזרה להילחם באלת הציד. 'החדר עשוי מחושך', הרהרה שלי בלבה, והתבוננה בפינות האפלות מאחוריי העמודים, ואז ברגלה המשופדת. "שווה לנסות…" לחשה לעצמה, וזחלה אל עבר הצללים.

/\/\/\/\/\/\

"איך אתם יודעים שאתם לא כבר באשליה?" שי שאל. תום ידע שהוא צודק. זאת הבעיה עם שי. ייתכן שכל הזמן הזה תום היה באשליה, ללא ידיעתו. לכן, הוא עשה את הדבר היחידי שידע לעשות כשנקלע לבעיה. הנער עצם את עיניו, והתמקד באור… האור שנמצא בתוכו. האור שמפיק את האור. הדבר שהרגיש כשגילה את כוחו בפעם הראשונה, כשנאבד במסיבת הפיג'מות כשהיה קטן. כשפקח את עיניו, הוא ראה דבר שלא כל-כך ציפה לו: שי לא היה שי. הוא היה אדם בוגר, לבוש במן אדרת לבנה שכיסתה את כל גופו – מהכתפיים עד כפות רגליו. פניו הוסתרו בחשיכה תחת כובע רחב שוליים ומחודד, עם האות ש' רקומה עליו. עיניו הסגולות יקדו כפנסי מכונית ישנה, והאור שכן פגע בפניו חשף פרצוף מושחת ומעוות, כאילו העור קולף מעל פניו. "מי… אתה?…"
"עכשיו אתה רואה מעבר לאשליותיי," ענה לו, אם כי נדמה שוואדג'ת לא שמעה את תשובתו. "שחררי את סת'," ציווה בקול מונוטוני.
"בקש את זה מהפגר שלי!" זעקה וזינקה על דמו, מניפה את שתי חרבותיה המעוקלות… אלא שזינקה למקום הלא נכון! "וואדג'ת הוא עבד עלייך! דמו זז הצידה בכלל!"
שי דחף את תום על הבזלת הקשה, ושלף חרב קצרה וחלודה. ידו הוסתרה תחת הבדים הלבנים, אך משהו במגעו היה קטלני. על המתכת הסתעפה חלודה! "מה אתה?!" תום שאל ברעדה.
"אני השינוי," אמר בקור והידק את הלהב המחוספס כנגד עורו של תום.
גלגולו של בלדר עצם את עיניו ביראה והזיל דמעה. שפתיו רעדו. הוא לא רצה למות! לא ככה! לא בצורה הזאת! "אל… אל…"
רעש חבטה חזק התריע אותו. הוא הבחין בוואדג'ת שוכבת על-ידו, מתנשפת ללא חרבותיה. שי פנה אליה. "שחררי את סת'."
"אתה צריך אותי כדי לשחרר אותו! האירוניה!"
"הילד מת," הזהיר, מהדק את הלהב החלוד.
"אין לו ערך בעיניי!" חייכה עקמומית. "הרוג אותו. סת' לא יוצא."
"כרצונך; אבל אז, איך תצליחי להתגבר על אשליותיי?"
לא רק – תום חשב לעצמו – אלא גם שהיא עדיין מושלית. היא בוודאי עדיין רואה אותו בדמות הנער. ייתכן ותום היחידי שיכול לראות אותו כפי שהוא?
"אם כך…" אמרה וחטפה בזריזות את הסכין מידו של שי. "לא!" תום צעק וניסה למשוך את אלת הקוברה. לפני שהאלה הספיקה לדקור את עצמה, הסכין התפוגגה. ארשת פניה הנחשיים של וואדג'ת הייתה נבובה, והדבר האחרון שתום זכר היה מכה אדירה על ראשו.