אלי מטרד | פרק 23: קבר סת’ 3

לבה של לילי הלם בחזה. זרם אדרנלין אדיר פמפם את כל גופה וחידד כל קולטן שנמצא עליה ושיתק אותה בו בזמן. היא רעדה, משום שזיהתה אותו הולך בראש הקבוצה. שִינִיתוּ: מיטה מלאה במקקים וטראומה לכל החיים.
חברי כוח העתודה הזדקפו מיד. דיאנה דרכה את קשתה, אריאל ולילי שילבו את ידיהם, ויחדיו חשו את השורשים העתיקים של צמחי המדבר עושים את דרכם בין החרכים בהיכל. לילי עצמה שמה לב ששיערה הפך קל כקש, ובגדיה השתנו לשמלה לבנה ארוכה.
ווּאדְגֶ'ת סובבה את חרבותיה בידיה, זינקה מעל חברי הקבוצה ונחתה. "אין כניסה, בני-תמותה או אלים!"
"יש כמה אלים מאחוריהם," דיאנה לחשה, "אני מזהה את סְקָתָך."
קשה לפספס את דָמוּ; הר-אדם בשריון אדום, ברקו רוטט כפעימות לב. "סוף-סוף!" קולו נשמע כיחידת חיילים זועמת, "אלה אמתית, ולא ילדים משעממים!"
שיניתו דיבר. "באנו לקחת את סֶת'. סורי מדרכנו או שתמותי."
"אם תשרדו!" ענתה אלת הקוברה. קרב אלוהי; הנה משהו שלילי קיוותה להימנע ממנו.
"כן!!!" קולו של אל הדם גרם לעמודים העתיקים להתפורר, ולכל שאר בני החבורה לסוג אחורה. בזווית עינה, לילי ראתה שדיאנה ניסתה לכוון חץ על הבריון המגודל, אך ידיה רעדו ברטט.
"כח"ד," שיניתו אמר. חבורת האלים שדיאנה דיברה עליהם צצה החוצה: את סקתך כולם זיהו. היו שם בן ובת שנראו כמו דמויות אָנִימֶה, ועוד וטומבוי-ית. "טפלו בילדים. אנחנו נטפל באלה המצרית."
"אני מחלקת את ההוראות," אמרה האלה היפנית. "צאו!" קראה ושלפה חרב קָטָאנָה צרה וחלקה.
לילי ואריאל התפנו מהמרכז, ושלחו את השורשים היבשים אל-עבר האלים היפנים. הבן נלכד תחת אחד מהם; הבת באה לעזרתו ושיספה את השורש יחד עם האחד שלילי שלחה לעברה. לילי חשה כאילו חתכו את אחת מאצבעותיה, וצרחה.
דיאנה לא הפסיקה לירות את החצים על סקתך, שחמקה מרובם אם לא הדפה בסכיניה. כשסגרה על הטווח, דיאנה חייכה והתגלגלה הצידה. האלה הקלטית פלטה צחקוק מתגלגל, והניפה את אחד מסכיניה לנעיצה. אלת הציד בעטה ברגליה הקטנות של סקתך, ומשזאת הייתה על הרצפה, נעצה חץ ברגלה. האלה צווחה כחזיר משתנק. "עאלק ילדה קטנה!" היא המשיכה לנעוץ את החץ.
אריאל הצליח לרפא את תחושת הכאב של לילי, אך המראה של האלים היפנים לא שיפר את הרגשתו. "הם סוגרים עלינו!" קרא, ולילי הנהנה נמרצות. השורשים היבשים המשיכו לבוא, והיא ניסתה להיעזר בהם כדי להכשיל את היפנים, שהמשיכו רק לחמוק ולשסף אותם. הם היו מיומנים! "הם טובים מדיי!" לילי העוותה את פניה בכאב, "הם צופים כל מהלך שלי!"
כשהיו במרחק אולי בקושי מטר מהם, אריאל היה בטוח שזה הסוף… עד שסנוור גדול הסיח אותם. תום דחף את היפני-הבן, ונופף את ידיו בפראות. "היי, מניאקים!" ניסה להתגרות בהם. "תפוס אותו," הבת פקדה, וכן עשה הבן. היא הניפה את חרבה על שניהם, אך היה זה מאוחר מדיי בשבילה. הסנוור הסיח את היפנית, מה שנתן ללילי הזדמנות להפיל אותה בעזרת שורשיה.
תום רץ בהתנשפות, וכשהציץ אחורה, הוא ראה את היפני רודף אחריו. הוא לא שם לב, והתנגש באחד העמודים, מה שבלם אותו. האל היפני – בחור בעל עור חיוור מאוד כירח – הרים אותו בידו האחת. "מילים אחרונות, צוציק?"
תום עצם את עיניו… ושמע אותו צועק בכאב. הוא השתחרר מאחיזתו, והבחין שדבר-מה דק בצבץ מעל גבו. "תלחם במישהו בגודל שלך!" דיאנה קראה מהצד השני של החדר, ואז, ממש ממרחק-מה ממנו סקתך לחשה, "רציתי להגיד אותו הדבר," וזינקה על תום, שהשתמש בכל האור שיכל לפלוט. היא זעקה והתקפלה אחורה. "לא נלחמת קודם בדיאנה?!" שאל אותה.
"היא שעממה אותי… אה!" סקתך זרקה לעברו סכין. תום השתטח ארצה מיד, והבחין בלהב הקצר חולף מעל ראשו.
דיאנה שמה לב שתום הצליח לטפל בשניים, וקלטה את הבחורה הטומבוי מתגנבת אל לילי ואריאל ממרחק. היא דרכה את קשתה, מבחינה בראש החץ פולט אור ירח נוגה. "צעד נוסף ואת חוטפת את זה איפה שהשמש זורחת!"
הבחורה הסתובבה והרימה ידיים. "את באמת לא רוצה לעשות את זה. את לא ברמה שלי."
"זה חמוד," דיאנה השיבה, מקובעת עליה ביציבות. "תוכיחי לי."
"כרצונך," הבחורה השיבה בחיוך. היא שאפה אוויר; דיאנה לא הייתה בטוחה מה הטומבוי רצתה לעשות, אך לא השאירה זאת לידי גורל. החץ התעופף בקלילות ממיתרו, וננעץ היטב בכף-רגלה. הצרחה שהטומבוי שחררה הייתה מחרישת אוזניים, עד שראשה של אלת הציד הסתחרר. ראייתה התערבלה והרעשים שסביבה דילגו מאוזן לאוזן כאוזניות שבורות.
לילי התנשפה בפראות ורעדה, תוך-כדי שאריאל מחזיק אותה מאגנה. האלה היפנית כחולת הקימונו חשפה שיניים חורקות, ונאבקה בשורשים שאפפו את רגליה וידיה. "אני יכולה לזמן את החרב חזרה ליד שלי, אתם יודעים!"
"כן," אריאל ענה, "הבעיה היא איך תניפי אותה, לא?"
היא צעקה וניסתה להתנער מהצמחים המטפסים. "אתם גרועים! אם היה לי פה מים…"
"אם לסבתא היו גלגלים!" אריאל החזיר בשנינות.

/\/\/\/\/\/\

וואדג'ת הצליבה את שתי חרבותיה כנגד גרזנו של האל הגדול. "את לא מבינה כמה אני מתרגש!"
"אתה חולה נפש," היא דחקה אותו אחורה.
"חה!" הוא הדף אותה חזרה והניף את נשקו בגסות. היא חמקה חלקות הצידה, ונעצה את אחת מחרבות הח'וֹפֶּש בצלעות שריונו. כשהחזירה את הנשק לחיקה, דם נפלט ונשפך החוצה כמעיין קטן. "זה כאב," מלמל וכיסה את הפציעה. "אני טיפה חלוד, מצטער על זה."
"אתה מטורף זה מה שאתה," היא בעטה בו והפילה אותו על גבו. לפני שניסה לקום, היא הידקה את שני הלהבים סביב צווארו המכוסה. "אני זוכרת את מה שעשית לנוּט, יצור מטונף. כולנו זכרנו אותך."
"אוי, הזיכרונות," אמר והתיישב, נותן ללהבים לחדור אל צווארו. "אני זוכר איך נֶחְ'בֶּת בכתה כשתפסתי אותה-"
וואדג'ת צעקה וחתכה את ראשו כמספריים… אלא שחרבותיה נתקעו. היא לא הצליחה לסיים את העבודה. "מה!" היא שחררה אותן שוב וניסתה להדק, ללא הועיל. "הורוס הָארָאקָאטֶה!" סיננה כקללה.
"אל תרגישי רע, קורה לכולם," השיב בלגלוג. "פחדתי שתהיי חזקה מדיי. כמו שאמרתי, אני קצת חלוד."
הנוכל ינק ממנה דם! וואדג'ת ראתה שנימי-דם קטנים טיפסו במעלה רגלה. היא קרעה אותם בזעם, רק כדי לגלות את גרזנו במהלך הנפה. זריזותה אפשרה לה לחמוק בזהירות, והפעם היא הסתובבה אל אחוריו ודקרה אותו בגבו. "זה כאב!" מלמל ופנה אליה כדי להטיל את צלו.
"מה שאני מתכננת בשבילך גרוע הרבה יותר מזה!" היא קפצה וחתכה את אחת מקרני קסדתו. הוא מעד אחורה בשריונו המסורבל, והיא הזדרזה להרים את הקרן המנותקת. כששם לב, היה זה מאוחר מדיי – היא נעצה אותה בחרך צווארו. דם השפריץ מנקודת הפגיעה, והוא מעד אחורה עד שנפל ברעש חבטה גדול. "כשאני אחסל אותך-" צמרמורת טיפסה לאורך גבה עד לקרקפתה, וכשהסתובבה, ראתה את הנער בעל העיניים הסגולות. "אתה בוודאי שיניתו," אמרה והידקה את ידיה סביב ניצבי חרבה. "אני לא יודעת מה מָעָ'ת עשתה לך, אך כנראה שזה לא היה מספיק."
הוא התקרב בצעדים שקולים, ידיו לצדי גופו. "אסיים אותך כאן ועכשיו!" וואדג'ת קראה והניפה את חרבות הח'ופש אנכית על גופו הקטן… והן עברו דרכו, כאילו היה עשוי ערפל. "מה?"
"היי! אני עדיין פה!" שמעה קריאה מאחוריה, ולאחר מכן, מהלומה אדירה שהעיפה אותה מעל רגליה.