אלי מטרד | פרק 2: אלות האדמה | חלק 2: אלי מטרד

אריאל התעורר בפראות, ובחן את סביבתו. הדיבור על הספינה היה דיי נכון, אבל הוא לא היה בטוח שהם בכפר ורדים יותר.
כל העולם סביבו היה שרוי בחשיכה מוחלטת; הסירה אפופה במסתורין. כשהביט אל מעבר לסיפון, הוא ראה שהמים היו צלולים למדיי. בקרקעיתם, הוא היה בטוח שראה יבשות, אוקיינוסים – הוא שט על רקיע העולם. "אוקי," אמר בניסיון להתמודד, "זה חדש. טוב, אתה אל, אז לא כל כך מפליא. אבל עדיין…"
"אני רואה שאתה מתמודד עם כל זה דיי בקלות, יחסית לאחרים."
הוא הסתובב אל מקור הקול. גופו היה של אדם לבוש בבגדי פרעה, וראשו של בז. האל רע בכבודו ובעצמו. "אל השמש," הוא חייך והושיט את ידו. "זה כבוד גדול."
רע עשה את הפעולה שהייתה הדבר הדומה ביותר לזקירת גבה. "אני לא בטוח מה אתה מצפה ממני לעשות."
"לחיצת יד?" שאל באטימות. "אתה יודע, נהוג ללחוץ את היד כשנפגשים בפעם הראשונה עם מישהו?…"
"האמנם? ראוי להשתחוות בפני אל, אבל בני האדם הזניחו ושכחו דרכים אלו לפני אלפי שנים."
סבבה, אל, אבל להשתחוות? למה מה קרה? "שמע, בלי להעליב, אבל אתה זה שפנה אליי."
הוא נאנח. "אנא שב, ילדי," הוא החווה בידו על המושב הקרוב. לאחר שהתיישב, רע המשיך את דבריו. "מבין הבודדים שהספקתי למצוא, אתה היחידי שמתמודד עם המצב דיי בבהירות."
"יש אחרים?" שאל בסקרנות. ייתכן ויש עוד מוזרים כמוהו?
טון הדיבור של רע השתנה. הטון הזה של-"תיכף אגיע לזה, אבל פרה-פרה."
"אתה יודע מה אתה באמת, אריאל מרון?"
"אני לא בטוח," הוא הרהר בכך בקול. "כבר אחריי גיל שלוש-עשרה שמתי לב שאני יכול לדבר עם בעלי-חיים. יש רקפות ליד הבית, בטח ראית אותן. אמא שלי לא השקתה אותן שנים, ואני דואג שהן לא יקמלו. אולי יש עוד, ולא גיליתי אותם עדיין."
"זה אפשרי," רע החל להגיד. "אתה חצי-אל, אריאל מרון. האישה לה אתה קורא 'אמא' היא לא קשורה אליך בדם. אמך האמתית היא גאיה, אלת הארץ, ואם כל האלים האולימפיים."
זה היה קיצוני. הוא היה פתוח לאפשרויות. אולי יותר בכיוון של דרואיד או קוסם. אבל חצי אל?
"איך אתה יודע את זה? דיברת עם גאיה או משהו כזה?"
"לא… אבל השמש יכולה לראות מעבר לבשר ודם," הסביר. "אני מסוגל לראות הרבה יותר מהאדם הרגיל, אריאל. אני יכול לראות את הכוח האלוהי שבך. הוא שייך לאלה גאיה. ואני יודע שהיא לא התגלגלה לגופך, משום שמקור הכוח שלך מצוי בדמך. הדם שלה."
"אמרת התגלגלות? כמו בגלגול נשמות?"
"במובן מסוים. מניסיון, למדתי שמידע כזה דורש זמן הכרה והתמודדות."
"כן…" הוא נשען אחורה, ונשף את אוויר ההתרגשות החוצה. "אז אני חצי אל. כמו הרקולס. ואוו. והכוח שלי זה לדבר עם חיות. כל כך טיפוסי. לא יכולתי לקבל תעופה או משהו כזה. לא. זה חייב להיות להצמיח רקפות ולדבר עם חיות."
"היכולת שלך עשויה להציל את כל ישראל. אל תזלזל במתנות שאמך האמתית העניקה לך."
הוא רכן קדימה. "אני מניח שלא הבאת אותי הנה רק כדי לבשר לי שהאישה שמתעלמת ממני 70% מהזמן היא באמת לא אמא שלי. מה הסיבה הנוספת?"
"פיכח. ובכן, ישנו איום מפחיד בשם 'אלי מטרד'…"

לילי רותקה לנער שעמד מולה. "קוראים לי שי ניתאי, ואני מאמין לסיפור שלך."
"רגע… אתה מאמין לסיפור שלי? על הקול שאמר לי להרוג את אבא שלי?"
"אם תספרי להם שהמיטה שלך מלאה בג'וקים הם יחשבו שאת עדיין פסיכית. אני ואת רואים את העולם אחרת, לילי."
הנה משהו שקיוותה ולא-קיוותה לשמוע באותו הזמן. "מה?"
"יש לך יכולות, אני טועה? כל מה שכתבו עלייך בניתוחים הפסיכולוגיים?"
"אני אמורה להכיר אותך?" שאלה בחשש.
"לא. אבל אנחנו עוד נכיר. אני כמוך, לילי. אני שונה. אני אל עליי אדמות."
"אל של מה בדיוק?" הוא שתק. היא חשבה שיגיד משהו נוסף, אבל החליטה להשחיל דבר נוסף לפני שיספיק. "אוקי טוב. אתה אל. אל הג'וקים אולי. ומה אתה רוצה ממני? לא חידשת לי כלום חוץ מזה שאתה קריפי ברמות."
"מלחמה מתקרבת, לילי. מלחמה בין שני צדדים. ישנו שינוי בלתי נמנע, ורק בזכות אותו שינוי העולם יוכל לגלות את הפוטנציאל האמתי שלו. לפני שנים, אלי מטרד ניסו להוביל את השינוי הזה. האלים המצריים הצליחו לעצור אותם, וכלאו אותם במקומות אבודים ונשכחים."
"אלי מטרד? אלים של מה הם? ג'וקים?"
הוא התעלם מההערה לחלוטין. לעזאזל, העיניים שלו אפילו לא היו ממוקדות בה! מי המשוגע האמתי כאן? "אלפי שנים עברו, והעולם עומד להשתנות שוב. הפעם האלים המצריים אינם פרט למנהיגם, רע אל השמש. הוא יעשה הכל כדי לעצור את זה. רע אוסף אלים וחצאיי-אלים כמוני וכמוך, ומנסה לשדל אותם לשמור על העולם כפי שהוא."
"זה לא נשמע לי כל כך רע," היא חצי-חייכה, "לא התכוונתי למשחק המילים."
אפילו לא שריר. "אני מבין," ענה. "המוות של אביך בוודאי היה ברכה, אם כך."
"סליחה? תחזור על מה שאמרת! אני רוצה לראות אותך חוזר על מה שאמרת!"
"את הרגת את אביך, משום שהקול בראש שלך דרש. כשהעולם ישתנה, הטעות הזו לא תחזור על עצמה. בזכות השינוי, תוכלי להבין מה גרם לזה, ולהתרפא."
איך הוא הצליח לסובב אותה ככה? "מה האג'נדה? מה אתה רוצה ממני באמת?" היא הרגישה קצת כמו פטיפון שבור, וחשה שעליה להוסיף משהו. "אתה מאלי מטרד האלה?"
"כן. בקרוב רע יבקש ממך להצטרף למטרה שלו. אני רוצה שתגידי לו כן… ותספרי לי הכל. מה הוא מתכנן, את מי הוא הצליח לגייס."
"אתה יודע, יש לי רעיון יותר טוב," אמרה ונעמדה מולו. "קח ת'רגליים ש'ך ועוף מפה. אני לא אראה אותך לעולם, ואנחנו נדמיין שהשיחה הזאת מעולם לא התקיימה. מה דעתך על זה?"
הוא קם. הוא היה כל כך צלול ושקט עד שזה העביר צמרמורת בגבה. "כרצונך. לילה טוב, לילי גרין." שי הניף את ידו באוויר בתנועה מעגלית. לילי זעה אחורה בזהירות. לאחר מכן הוא רק יצא מהחדר, וסגר אחריו את הדלת. היא מחתה את הזיעה ממצחה, ולא שלטה בפעימות לבה. הפעם האחרונה בה חשה כל כך נסערת הייתה ביום בו פגשה את דמטר.
"טוב, עכשיו רק חסר שהרע הזה יבקר אותי ו…" היא הסתובבה והמיטה קפצה עליה. לילי צרחה ונפלה אחורה. משקלה של מיטת הקפיצים הכביד על גופה ושרט אותה. היא יללה ובכתה, בזמן ששמעה את האחים נכנסים פנימה. היא חשה לפתע את הרצפה מבעבעת, ומשהביטה למטה תחת צלו של המזרן, היא הבחינה במרצפות המרובעות מסתלסלות. 'מה לעזאזל?…'
הרצפה בלעה אותה, כמו זפת מקרמיקה. לילי המשיכה לצרוח, וחשה את ידיהם של האחים מצליחים לאחוז בה ולמשוך אותה, בדרך-לא-דרך. הרצפה משכה חזק יותר, והיא נאלצה להפעיל כל שריר אפשרי.
"לא!" צעקה. "עזבו אותי, לא!" היא התנגדה בתוקף, אך גילתה שהרצפה והמיטה היו יריבים קשים דיים. "בבקשה…" התחננה, ועצמה שוב את עיניה.
שקט.

"בוא נראה אם הבנתי נכון," אריאל אמר. "לפני אלפי שנים, היה פנתיאון אלים – שלא מוזכר בשום מקום – בשם מטרד. הם במקור ממסופוטמיה, כמו האשורים והבבלים."
"עד כה נכון," אושש אותו אל השמש.
"יום אחד הם הפכו לאימפריה, וכבשו את כל הסהר הפורה תחתם."
"מדויק."
"ואז הם עשו את דרכם למצריים. אתם ביקשתם עזרה מהאולימפיים, והם סרבו לתת יד."
"אמת."
"אז האלים המצריים נאלצו להתמודד מולם לבד. איך-שהוא הצלחתם להביס אותם, וכלאתם אותם במקומות נסתרים."
"יכולת ההיסק שלך עבדה היטב עד כה, בנה של גאיה."
"אז עכשיו אלי מטרד חזרו, והם רוצים לנקום ולהשתלט על העולם."
"כאן החלק הבעייתי…" רע הזדקף. "הם מסתתרים היטב. אני לא בטוח כמה מהם בחוץ. במקור היו ארבעה. נכון לעכשיו, אני יודע ששניים השתחררו. ראיתי אותם לפני שבועיים, אבל מאז הם נעלמו. עם זאת, אלי מטרד לעולם לא נעלמים… הם רק מחכים לתקוף."
"ואתה חושב שאני יכול לעצור אותם?"
"אני בטוח שאתה יכול." רע קם והושיט את ידו לאריאל, שנעזר בו ונעמד. "אתה בנה של גאיה. יש בך את הכוח להילחם בכל רשע."
"אמרת שיש עוד אחרים כמוני. עוד חצאיי אלים שם בחוץ?"
"כן. עד כה מצאתי חופן מהם. כמעט כולם סרבו לעזור לי."
"למה?"
"בני האדם של היום מאמינים בדברים אחרים, כנראה." הוא התבונן בעולם שמתחת לנהר הנצחי. "אין להם רצון או את היכולת לראות מעבר למה שידיהם מחזיקות. תקווה, למשל, זה מושג הפכפך עבור רובם. כשחרב דמוקלס מתנוססת מעל ראשם…"
"חרב דמוקלס?"
"סכנה בלתי נראית, שרק אלו הנמצאים בעמדת המפתח מסוגלים לראות."
"אוקי." אריאל בלע את רוקו. "אני מוכן. אני רוצה לעזור. אם הם אכזריים כמו שתיארת אותם ומסוכנים… נצטרך כמה שיותר אנשים."
"כאן אני מאמין שהמומחיות האנושית שלך יכולה לבוא לידי ביטוי, ילדי. ישנם חצאיי-אלים נוספים באזור שלך. אני אנסה לגשת לכמה שיותר בעצמי, אבל זה יהיה נחמד אם הם ידברו עם בני אדם כמותם. אולי שיחה עם אנשים תרכך את ההתכחשות שלהם."
"יכול להיות שאתה הופך אותי לסוכן ביטוח?" אריאל חייך. מה שנשמע לא יכול שלא-להישמע.
"חינוך אנושי בוודאי מלא בהומור רדוד, אם זה כל מה שהמרואיינים מסוגלים להשתמש בו."
"יש דבר אחד שאני לא מבין. איפה האלים המצריים עכשיו? אין להם חצאיי אלים משלהם, או גלגולים?"
"לא," ענה בעצב. "ילדיי אינם עוד. כל אחד בדרכו שלו ויתר על כוחו, והמיר את עצמו. הוא התגלגל במשך שנים מגוף אחד לאחר. יום יבוא וילדיי יחזרו כגלגולים. אבל עד אז… אני אצטרך כוח עתודה. אני אצטרך מתנדבים שיוכלו להחזיק את אלי מטרד על הסף, עד שילדיי יטפלו בהם אחת ולתמיד."
"אני מקווה שהם יגיעו בזמן. אז… איפה המתנדב או מתנדבת הבאים שלי?"
"היא נערה בת גילך. היא עונה לשם לילי גרין, והיא נמצאת כרגע בבית החולים רמב"ם. אם המזל לצדנו, אלי מטרד לא הגיעו אליה עדיין."
"בסדר גמור. אני אסע אליה מחר. נעים להכיר אותך רע. אז… אתה תשלח את הבז אליי כל פעם?"
"סביר להניח שכל עוד השמש בחוץ, קולי יגיע אליך."
"הבנתי. היה מפגש מרתק. נדבר בהמשך." אחריי רגעים ספורים של שקט, אריאל שאל, "אז איך זה עובד? אני צריך להירדם, או פשוט?…"
"צלול אל נהר השמיים, ותחזור הביתה."
"ויוה לה וידה!" אריאל התקרב אל שולי הסירה, ועצם את עיניו. לאחר מכן עצר את נשימתו, וצלל פנימה.

הקעקוע על גבה של לילי לא הפסיק לצרוב. היא יבבה ורעדה. האחים בבית החולים קשרו אותה למיטה בחדרה, אם כי זה לא עזר במיוחד. היא עדיין לא חשה מנוח.
לילי לא הצליחה לישון כל הלילה. היא פחדה שהחרקים יחזרו. מדיי פעם היא הייתה בטוחה שראתה משהו, ואז משהתרכזה, לא היה שם דבר. וזה היה ככה כל הזמן.
'היית צריכה להסכים,' הקול בראשה התעקש. היא ניסתה להתעלם, אך הוא המשיך. 'לכי תדעי מה היה קורה. את יודעת שכל זה מגיע ממקום של חוסר ביטחון.'
"שתוק," היא לחשה. "אתה לא קיים. אתה לא קיים. אתה לא קיים…"
'אני בהחלט לא קיים.' היא עצמה את עיניה. 'את יודעת מה עוד לא קיים? הג'וק הזה שם.'
היא צרחה והרעידה את מיטתה כהוגן. כשפקחה את עיניה לא היה שם דבר, ואט-אט היא נרגעה.
"בבקשה… תן לי לישון…"
'שום דבר לא עוצר בעדך.'
המחשבה היחידה שהטרידה אותה היא שבקצב הזה, היא לא תראה משפחה אומנת גם עוד הרבה זמן. היא רק רצתה שאחד האחים פשוט יסמם אותה באיזה גז צחוק וירדים אותה. הכל. רק לא להיות ערה. רק לא הסבל הזה.
'אבא…' היא נתנה לדמעותיה לרדת.
הקעקוע סוף-סוף נרגע, וכך גם הקול. היא פלטה אנחת אושר, ועצמה את עיניה.
יש חוק לא כתוב כזה בספר החיים של לילי, שכשהמצב מתחרבש, הוא תמיד יכול להתחרבש יותר מכפי שהייתה רוצה. היא קיוותה שתוך שבוע גג היא תצא מהמוסד הזה. בקצב הזה? היא תצא מכאן אולי כשתצטרף לשי ניתאי. היא עצמה את עיניה, וחשה כיצד כל העולם סביבה מתנדנד בעדינות, כעריסת תינוק. לילי חשבה על אביה… אבל לא על אותו יום נוראי. היא חשבה על התקופה שלפני. הקשר שהוא והיא חלקו היה בלתי ניתן להפרדה. כל כך מרגיע… כל כך שליו. היא לקחה נשימה עמוקה, והייתה בטוחה שהיא יכולה להריח את הבית.