אלי מטרד | פרק 2: אלות האדמה | חלק 1: המוזר והמוכר

הממ…
התחושה הזו של אדמה לחה מלחכת את הרגליים…
אריאל לעולם לא יוכל להיפטר ממנה. היה משהו ביניקת אדמה רטובה עם כפות הרגליים שפשוט הביאה לו סיפוק. זה למה הוא תמיד אהב ללכת יחף – אבל בינינו, כולם חשבו שהוא מוזר גם בלי ללכת יחף, אז ניחא.
הוא עמד על-יד קולטן שמש, ששימש כמקור כוח משני לקן של הנוער העובד. כן, מאז שהוא היה בוגר מספיק ללבוש חולצה כחולה ושרוך אדום, הוא ידע שהשליחות שלו היא בנוער העובד. טוב, אולי ראייה שכזו היא קיצונית ונסחפת, אבל עמוק בפנים, אריאל רצה להאמין שזה נכון.
הקולטן היה לוח גדול בגוון חום-מבריק, שכמעט שימש כמראה. אריאל הצליח לראות את השתקפותו: עוד מעט בן עשרים, בעל שיער ג'ינג'י מתולתל, ועיניים ירוקות בורקות. על אף בבואתו האפלולית, הוא ידע שעורו בהיר; משונה, בהתחשב בשעות הרבות שבילה במחיצת החמה. כרגע הוא לבש את חולצת הנוער העובד-והלומד הכחולה והלך יחף, אבל זה היה לבושו הרשמי בלבד. כשיגיע הביתה הוא יחליף בגדים. בינתיים? הוא יתענג על האדמה הרכה שמחוץ לקן; מדובר במבנה ישן ונטוש, שחברי התנועה התקינו בו חשמל, מים ואביזרים.
קולו של בז פנה אליו. "שלום, אריאל מרון."
"שלום, אדון בז," השיב בנימוס. כן, כמו שהתחיל להרהר בלבו, הוא גם כך היה מוזר. כל אדם שגרתי – סביר להניח – היה נבהל מלדבר עם חיות. אריאל גילה איי שם בגיל שלוש-עשרה שהוא מסוגל לנהל שיח עם כל בעל חיים. כשהוא חשב שכולם יכולים… ובכן, זה היה דיי מביך.
"אתה לא נרתע ממני?"
הוא חייך. "אתמול דיברתי עם כלב. הדברים שיש להם לספר…"
"אני מבין." זה היה חדש לאריאל; רוב החיות היו מתייחסות ליכולת שלו לדבר איתן כמובנת מאליה. הבז שנמצא מולו, ככל הנראה, מצא את זה שונה.
"אריאל מרון, לכבוד הוא לי להזמין אותך לספינתי השמימית. אני הוא רָע, אל השמש, ו-"
"רגע מה?" הוא ניקה את אוזנו, לוודא שהוא שומע נכון. "אמרת שאתה אל השמש?"
"כן, ילדי. אני יודע שזה הרבה לעכל, אך זמננו קצר. קיבלת הזדמנות לעלות על ספינתי השמימית, ואשמח לארח אותך ולדבר איתך על עניינים חשובים ובהולים. הם נוגעים אליך… ולכל ארץ ישראל."
עכשיו זה היה מוזר – אפילו בסטנדרטים שלו. אריאל הסתכל על השתקפותו פעם נוספת. "אמרת שזה בהול," החל אריאל להסביר, "אבל אני כל-כך לא מוכן לישיבה עם אל השמש. תגיד לי איך להגיע אליך, ואני אדאג לבוא."
"אני מוכן לקבל אותך כפי שאתה. אין זמן לרשמיות."
אריאל שמע את קולות הנערים הצעירים של התנועה מהקן. "עדיין לא סיימתי כאן," נד בראשו. "איך זה עובד? אני מגיע אליך? אתה אליי?"
"אאסוף אותך. תהיה מוכן בתוך שעה."
"אני אהיה." הבז נופף בכנפיו האדירות ונסק מעלה. אריאל עקב אחריו בסקרנות, מכסה את עיניו בכף ידו. אחריי שנעלם, הוא הזדרז פנימה. הולך לעבור עליו יום מעניין למדיי.

אומרים שאצל סכיזופרנים אין תסמינים זהים בכל המקרים. אבל לפני האשפוז הראשון, יש כמה שעשויים להופיע חודשים עד שנים לפני: תלונות גופניות שונות; בעיות בתפקוד במישור החברתי; סקרנות כלפי רעיונות מופשטים כגון פילוסופיה או מיסטיקה; רעיונות ביזריים וחוויות תפיסתיות מוזרות. ראוי לציין שהסעיף האחרון מדבר על הרגע הזה שבו אתה שומע קולות שאומרים לך להרוג את אבא שלך. כמו במקרה של לילי, למשל.
או לצורך העניין, כשחלמה על האלה דמטר כמה לילות אחריי שהרגה את אביה. ואתם יודעים מה עוד יותר מוזר? הקעקוע במרכז הגב שלה: מגל ובתוכו אלומת חיטה. זה צרב כמו מניאק כשהתעוררה בבוקר. היא לא הפסיקה לרעוד בגללו. הפסיכולוגים והרופאים הכלליים פשוט חשבו שהיא עשתה את זה לעצמה, אם כי הפעם לא הייתה להם הוכחה.
רצח אביה גרר איתו חקירה מהמשטרה, כמובן. ההוכחות היו שם: היא עשתה את זה. כשסיפרה להם ש-'הקול בראש' אמר לה את זה, זה התגלגל דיי-מהר לבית המשפט ונקבע עבורה טיעון 'אי-שפיות'. קל.
עם זאת, במקרה של הקעקוע, אפילו סעיף האי-שפיות לא היה יכול לעזור. זה קרה בזמן שהתאוששה עוד בגיל שתים-עשרה בבית המשפחה האומנות. הקעקוע נעשה דרך הזרקת דיו, ונצרב על עורה. כלומר, אין שום כלי בבית שמסוגל לעשות את זה, או את האמן המתאים. זה השאיר גם את השוטרים וגם את הפסיכולוגים מבולבלים. מאז היא ידעה שהיא מקרה אבוד, אבל מחשבה קטנה הדהדה בה: לכו תסבירו את זה.
אחריי ששוב המשפחה האומנות האחרונה שלה לא הייתה כל-כך מרוצה מהתפקוד שלה, הם שלחו אותה לבית החולים רמב"ם שבחיפה. שם היא נכנסה למחלקה הפסיכיאטרית, ונאלצה לעבור את הקרקס הרפואי פעם נוספת. נכון לעכשיו, היא נמצאת תחת השגחה של 24\7. בניגוד לסטריאוטיפ הידוע, היא לא קיבלה במתנה כותונת משוגעים, או קירות מרופדים. הם רק הסתפקו בלהלביש אותה בחלוק ולנעול אותה בחדר בעל מיטה וכיסא.
מולה, ישב מי שהציג את עצמו כדוקטור פְרוּנְקֶל, הפסיכולוג שישגיח עליה עד שתחלים. תאורת הניאון החלשה האירה את ראשו הקרח, וגרמה להשתקפות במשקפיו להסתיר את עיניו. "איך עבר עלייך אמש, לילי?"
בניגוד למה שחושבים על רוב הסכיזופרנים, הם לא תמיד חיים בבתי חולים. מאז התקרית בגיל שתים-עשרה, לילי עברה ממשפחה אומנת אחת לאחרת. היא לא הייתה בטוחה למה, אבל תמיד היו מעבירים אותה. "בסדר…" השיבה בשעמום. תנו למשחק להתחיל.
"אני שמח לשמוע," הוא שמר על חיוך. אופטימיות היא שם המשחק, לא? "למה שלא נתחיל מההתחלה?"
הו, זה אחד עם סבלנות. מעניין כמה מפגשים יידרשו עד שיישבר? "בכיף. הקול אמר לי להרוג את אבא. סיפרתי לכולם, אבל הם חושבים שיש לי סכיזופרניה."
"ומה את חושבת?" הוא שאל, רושם הכל בקלסר מתויק.
"אני חושבת שזה לא משנה," היא פלפלה את עיניה. "בינינו, אבא מת, והעזרה היחידה שקיבלתי מאז היה לבודד אותי מאנשים. כשנתנו לי להיות בחברתם, הם חשבו שאני מפחידה. זה למה כל חודשיים-שלוש אני נותנת כִּיף לעובדת הסוציאלית."
"אומרים שציניות היא דרכם של בריונים וחסרי ביטחון. אני מקווה שהדברים האלו נובעים רק מתסכול, ולא מהדרך בה את מרגישה באמת."
הטיפוס ממש מטאטא חדש. תמיד באים לעשות פוזה. "יכול להיות," עיניה רצדו. "אני יכולה לשאול שאלה?" היא אפילו לא חיכתה שיסכים. "קראת את התיק שלי, נכון? ראית מה כולם כתבו עליי?"
"אני מנסה לשפוט דרך עיניים רעננות, תוך-כדי התייחסות ושימת לב למה שנאמר, כן."
"אני אסביר לך. פשוט מאוחר, ואני עייפה, אז אולי נקצר: מה אתה בדיוק מנסה להשיג כאן?"
"זאת שאלה מעולה, לילי," אמר וקם. "אני אתן לך לנוח. חשבי על זה: מה אני בדיוק מנסה להשיג כאן? אני חושב שיחד נוכל לגלות את זה."
גם פילוסוף, זה מה שהיה חסר. "אם אתה אומר. לילה טוב ד"ר פרונקל!"
הוא בירך אותה לשינה, ויצא מהחדר. לילי נמרחה על המיטה, והתבוננה בתקרה. היא הייתה בטוחה שברגע שתספר לו שהיא הגלגול של דמטר – כלומר, שהיא האלה דמטר עליי אדמות – הוא פשוט יסכם בתיק שלה "לא בריאה", ויעביר אותה למשפחה נוספת.
ואתם יודעים מה החלק שבאמת מצחיק כאן? לילי כן רוצה להיות נורמאלית. היא כן רוצה להיות חלק מהחברה. כל הבנות שהכירה בילדותה כבר מגויסות לצבא. הן בטח לובשות מדים, וצריכות להגיע למשרד בבוקר. היא יכולה לדמיין את עצמה במדים. או לסיים בגרות למשל; היא דיי אהבה גאוגרפיה.
"לילי גרין," אחד מהאחים ששמרו על הכניסה פנה אליה. "יש לך מבקר."
זה מוזר. 'אבל פרונקל בדיוק…' זה לא היה פרונקל.
זה היה בחור צעיר. היא לא הייתה בטוחה מה הגיל שלו, אבל הוא היה נראה בערך בגילה. שזוף, מעט צנום, ובעל עיניים סגולות עמוקות. היא אולי הייתה משוגעת, אבל כל תא אפשרי בגוף שלה צעק 'הצילו!' רק מהנוכחות שלו כאן. הוא היה נראה דיי שקט ופסיבי… אבל זה רק גרם לה להירתע יותר.
הוא התקרב והתיישב על הכיסא שד"ר פרונקל ישב עליו קודם. דלת החדר נסגרה. לילי התיישבה גם היא על המיטה, ושפשפה את עיניה. היא חיכתה שהוא יגיד משהו… אבל הוא פשוט התבונן בה. היא מעולם לא ראתה עיניים בגוון כמו שלו – רעיון שהספיק כדי לגרום לגופה לקפוא. "כן?…" שאלה. הוא לא השיב. "כן? רצית לראות אותי? כדור הארץ למי שיושב מולי?"
הוא עדיין לא הגיב. "אני פשוט אחזור לישון ברשותך."
"לא הייתי עושה זאת במקומך," היה הדבר הראשון שאמר.
"הו, תשובה!" היא שילבה את ידיה. "מי היה מאמין? ולמה שלא אעשה את זה, הא?"
"תשאלי את קן הג'וקים שנמצא שם, אני בטוח שהוא ישמח לענות."
היא הסתובבה ולא האמינה; המיטה שלפני רגע נחה עליה הייתה מוצפת במקקי-בית נפוצים. היא אפילו לא טרחה לספור, היו שם מספיק בשביל להרתיע צבא של בנות מתבגרות. "או מיי גאד!" לילי צרחה וקפצה אחורה.
"הכל בסדר שם בפנים?" שאל האח מבחוץ.
"כן," השיב הנער. החלק המוזר? הוא היה קר. קר מדיי. היא שמעה אותו אומר אולי חופן של מילים, אבל כל מילה והדרך בה הוא ביטא אותה… זה לא הרגיש טבעי. "תרגישי חופשי לחזור לישון, אם את יכולה."
היא לא תירדם כל הלילה. לעזאזל, היא תישן על הרצפה. היא הייתה ישנה על התקרה אם זה היה אפשרי. "מה הקטע שלך?"
"הרשי לי להציג את עצמי…" הוא קם, ושילב את ידיו. לבה פעם בחזה בעוצמה; היא רק רצתה שהרגע הזה ייגמר.

אריאל סיים לכפתר את הכפתור העליון בחולצתו. הוא לבש את האחת האהובה עליו: כחולה עם דוגמאות סקוטיות אדומות. הוא לבש ג'ינס ארוך, ונעל את הסנדלים הכי-פחות מלוכלכים. זה לא בכל יום שיוצא לפגוש את אל השמש. כדאי להראות במיטבך.
"אוו," אמו של אריאל הציצה מבעד לדלת. "לאן יוצא?"
"את יודעת, נפגש עם אלים וכל זה."
"נפגש עם אלים? זה נשמע מעניין. רק תדאג לנקות את הסנדלים בכניסה, קאפיש?"
הוא נד בראשו בלצון. "כן, אמא, אני אנקה אותם."
היא הלכה, והשאירה אותו מול הראי שבחדרו. השעה כבר עברה, ורע אמר שהוא ייקח אותו. הוא התקרב אל החלון, והסתכל על הגרם השמימי הבהיר. "אני מוכן! יש לנו דייט, לא?"
"השמש, אריאל מרון. לך אחריי השמש…"
"השמש?…" שאל ומצא את עצמו נושא את עיניו אל החמה. אורה הבוהק סנוור אותו עד שנותרו שתי נקודות בוהקות בעיניו הנעצמות… ותחושת סחרור קלילה סחפה אותו.