אלי מטרד | פרק 17: החילוץ של דיאנה חלק 2

אז איך לילי תסביר את מה שקרה?
הכל קרה כל-כך מהר! לא, זה לא טוב. היא פעלה, לא חשבה! לא, גם זה גרוע. אבל ממש. הכלב קפץ אז היא הלכה אחריו! מה זה, כתיבה לחובבנים?
זה לא משנה. הילדה הקטנה מהצלצול קפצה על אריאל – כן, במשפחות אומנות מרשים לראות סרטי אימה, תתגברו על זה – והיא פשוט מצאה את עצמה בין שניהם. הנה. אבל מה שקרה אחריי… כלל לא היה פשוט להסביר. או שכן. תלוי את מי שואלים.
"דאוס-אקס-מכינה…" מלמל אריאל.
ריח פרחים עמד באוויר, מגרש את הריקבון המבאיש אל הפינות החשוכות מהן בקע. היא הרגישה שמלבושיה הפכו קלים יותר… לפחות באזור העליון, וכבדים יותר בתחתון. "שמלה?…" תהתה.
"אחלה קעקוע!" תום עדן חש צורך להעיר.
"דֶמֶטֶר!" הילדה הקטנה והשטנית התפקעה בצחקוק לגלגני.
היא שמה לב שחגורתה הייתה עשויה מענפים דקיקים וגמישים, שהחזיקו את תלבושתה החדשה במקומה. אך שיערה… "משהו קרה לשיער שלי?" שאלה, ממששת אותו בזהירות. הוא לא הרגיש כמו שיער.
"הרגע הצלת אותי מדקירה," אריאל הזכיר, "ומה שמדאיג אותך זה השיער שלך?"
לילי הנהנה בחרדה נמרצת. "טוב," המשיך להגיד, "בכנות, גם אני הייתי דואג. הוא נראה כמו קש."
"מה?!" חשה את שרירי פניה מתכווצים.
"יותר כמו חיטה," הוסיף תום. "כן, בהחלט יותר כמו חיטה."
"זה לא הופך את זה ליותר טוב, 'אנרג'ייזר'!"
"דיבס על השם! כל הזכויות אליי!" אריאל הזדרז לנצח במכרז.
"אני חושבת ששכחתם שעומדת מולכם אלה קלטית עתיקה ועצבנית," הזכירה להם הילדה הקטנה והשטנית. הם אפילו לא שמו לב – בזמן שניהלו את השיח הקטן והמיותר, היא הספיקה להתרחק ולהביא סכין נוספת.
"סְקָתָך," הוסיפה דיאנה. "ברגע שאמצא את הקשת שלי, אני אוכל לפרק ליצור הזה ת'צורה."
"האלה סקתך בשבילך!" צחקקה והסתערה שוב על דיאנה.
אלת הציד זינקה הצידה, אך זאת הייתה הטעיה – היא בעצם תקפה את תום!
"זוז!" אריאל זעק ובתנועה חדה גרם לחלק מהקרשים של רצפת העץ להתעופף אל עבר סקתך. היא שיספה אותם לשתיים ביעילות, מה שאילץ אותה לוותר על תום. לאחר שנחתה במסדרון הצר שמוביל ליציאה, היא סובבה את סכיניה בידיה וצחקקה. דלת הכניסה נסגרה, והמסדרון הפך לחשוך וצר. "אתם בבית שלי, טיפשים," חרקה את להביה הממזריים על הקירות הישנים. "כאן אני המלכה. כאן אני שולטת בחייכם."
לילי עדיין ניסתה להתמודד עם כל מה שקורה. היא אלה עכשיו? למה, עד עכשיו היא לא הייתה? איך זה עובד בדיוק?
מקור האור היחידי שהיה לרשותה היה ילד בן שלוש-עשרה – גבוה יחסית לגילו, אבל עדיין – וניצוץ קטן של תקווה שעמעם בלבה. היא עדיין הרגישה את השורשים תחת הקרשים המתים, וחשה את חברי הקבוצה מתקבצים תחת העלטה החשוכה. סקתך צחקה צחוק מתגלגל, שהחל בקול צייצני מעט וסקרן… עד שהפך להד מצמרר. לילי הייתה מסוגלת לחוש את חריצי המוות שבקרשים מעמיקים עוד ועוד, מכרסמים אותם בסכינים בלתי נראות. זה היה הצד הפחות נעים של כוחה: גסיסה היא החולשה שלה, כך היא הבינה, וסקתך אפפה בזה.
"אתם כוח העתודה? אתם הילדים שרע הצליח לגייס?" האלה הקלטית שאלה בפקפוק.
"לא, כי את לפחות בת שלושים!" התרגז אריאל.
"למען האמת," דיאנה העלתה הבעה מודאגת, "ייתכן שהיא רק נראית צעירה."
סכין התעופפה באוויר. כולם התכופפו ארצה… עד שהבחינו בדמותה של סקתך חוצצת ביניהם. על פניה עלתה הבעה קפואה בלבן, בעלת חיוך מעוות שרק התרחב בחסות האפלה, ועיניים שחורות כתהום. "בו!"
לילי לא שלטה בעצמה. בעוד שהילדה הקטנה צחקה, היא מצאה את עצמה נמלטת לאחת מפינות החדר. זה מה שדיאנה הייתה צריכה לסבול במשך הימים האחרונים? זה נורא!
הם שמעו צרחה. "תום!" אריאל קרא, ולילי הצליחה לחוש את משקלו על הרצפה. שורשיה חשו את כולם… אפילו את סקתך, שלקחה את תום לחדר קרוב. אם תנסה להגיד להם בקול… היא אפילו לא רצתה לדמיין מה סקתך תעשה. לו רק הייתה מוצאת דרך להראות להם את מה שהיא רואה…
"אתם גרועים. ממש גרועים. האלים המצריים, אומרים שהם היו כוח שיש לפחד ממנו," לחישותיה של סקתך הגיעו לכל מקומות המסתור. "אומרים שאפילו כשהשמש לא הגנה עליהם, הם הצליחו לנצח בקרב את אלי מטרד, בלי להרוג אותם, וכלאו אותם לאלפי שנים. הילדים של רע… אלים אמתיים. אתם אפילו לא מתקרבים לקיצוצי הציפורניים שלהם!"
"לרקורד," קולו של אריאל עלה, "זה נשמע דיי דוחה, אז לא תודה."
"אריאל – סנוקרת – דחוף ימינה עכשיו!" לילי הצליחה לראות את סקתך מזנקת מרחק-מה ממנו. אריאל עשה כפי שהורתה לו, ושלח אגרוף עיוור אל הילדה הקטנה. "יש איזה חדר קרוב! היא לקחה את תום לשם! נראה לי ששירותים!"
"דמטר יכולה לראות בממלכתי! הכבוד!" היא חשה את כפות רגליה הקטנות והזדוניות של סקתך עושות את דרכן לעברה. "הו לא את לא…" לילי לחשה לעצמה וקימצה את אגרופיה. היא הייתה צריכה להיות אמיצה: מה שהמפלצת הקטנה הזו לא תעשה, היא חייבת לספוג את זה!
ברגע שזינקה שוב – לילי התהפכה הצידה כך שסקתך תפספס אותה. לאחר שהילדה הקטנה נחתה, היא לחצה אותה כלפי הקרשים חזק ככל שיכלה. "שחררי אותי!" קולה של האלה הקלטית עלה כחתול גרוס. אבקני הפרחים של לילי ריככו את הלוחמת המסוכנת, ושורשיה התהדקו סביבה כגפנים שריריים. היא הצליחה לעצור אותה.
נביחה נשמעה. "חץ!" דיאנה קראה.
"הוא אומר שהוא מריח את תום!" אריאל פירש.
"שיוביל אתכם אליו, אני מרכזת את כל השורשים שלי באלה הזאת של מטרד! אני עיוורת נכון לעכשיו!"
"ברוכה הבאה למועדון!" דיאנה התמרמרה. "קדימה חץ, תוביל אותנו!"
אריאל ודיאנה עקבו אחריי נביחותיו של חץ, כאשר בכל פעם הם נופלים או מועדים. "אתם תיכשלו," סקתך ריססה מבין שיניה. לילי הייתה מסוגלת לחוש את שורשיה מתעייפים, כיצד נחרטים בהם אלפי קמטים שמעכלים אותם עד השרף שבמרכזם. זה צרב באותה הדרך בה מישהו היה מהדק חוט דיג בחוזקה סביב אצבעותיו. היא חייבת להיות חזקה. "אני לא יודעת," לילי חייכה, "פעם אחרונה אלי מטרד הפסידו, לא?"
"כן, אבל המצריים לא כאן כדי לעזור לך!" היא צחקה, ולילי הצליחה לראות את עיניה הקטנות מתהפכות; משחור מוחלט ותהומי הן הפכו לזיגוג לבן ורוטט. זה העביר בה צמרמורת קלה. "מטרד חזקים יותר מאיי פעם. הם חכמים יותר, עוצמתיים יותר, ערמומיים יותר. מה יש לכם שאין להם?"
לילי התכוונה לענות, אך דיאנה הקדימה אותה. "את השמש, למשל!" הכריזה. חץ – כזה שיורים מהקשת, לא הלברדור השחור – ניפץ את החלון הדלוח והאטום.
החדר נשטף לחלוטין בלובן טהור, שסנוור את כולם. סקתך צווחה בכאב, מה שגרם ללילי לאבד ריכוז. שורשיה התנתקו, ולפני שידעה זאת – היא חשה את עצמה נישאת על קרני האור.