אלי מטרד | פרק 16: החילוץ של דיאנה חלק 1

דין עמד מול דלת ישנה ולבנה.
צבעה המתקלף הרגיש לו כמעט כהשתקפות למצבו. הוא רצה כבר לקרוע את העמדת הפנים המגוחכת הזו, לעטות את שריונו בגאווה, להרביץ לכוח העתודה, להילחם שוב בחֶ'פְּרִי… ולסיים את זה שם. למה תמיד כשהוא מתווכח עם שִינִיתוּ ואֶרִישְתוּ זה נגמר כשהוא עושה עוד משימת שליחות מטופשת? אבל תמיד?
וכמה זמן לוקח לבחורה המעצבנת הזאת לפתוח את הדלת?
"סוף סוף!" אמר בזמן שרקע את רגלו. מולו עמדה נערה חיוורת, בעלת עיניים קטנות ותכולות. שיערה הבלונדיני היה מחומצן וחלק. דין שם לב שלבשה ג'ינס סקיני, גופיית ספגטי לבנה… ועגיל באף. "אם היה לי שעון, הייתי אומר לך שחיכיתי כאן עשר דקות!"
היא חייכה, וענתה בקול יותר עמוק מכפי שדמיין, "לי יש שעון, וחיכית שלוש דקות."
"בואי נתפשר על חמש," אמר ונכנס פנימה.
זאת הייתה דירת חדר בבניין ישן. לא ישן כמו דין וחבריו, אבל עדיין. הוא התיישב על המיטה, בזמן שהבחורה סיימה להכין קפה לו ולה. "אז…" החל להגיד, "אני מבין שאת כבר מעורה בעניינים?"
"שי דיבר איתי לפני שנה, משהו כזה," אמרה והניחה את הכוס לידו.
שניהם שתו. זה היה מוזר בשבילו. הוא לא הכיר אותה כלל, או היא אותו. עם זאת, היא הייתה הראשונה להתנהג נורמאלי בנוכחותו. "אין לי מושג איך קוראים לך, ולומר את האמת, אנחנו פשוט קוראים לך 'אָרֶס'."
"נשמע מוזר, זה שם של בן. זה כמו שאקרא לך מיכל."
"תקראי לי ככה ואני אתן לך לשבת עם סינתיה באותו החדר למשך שבוע," התמרמר ולגם עוד.
"אני אפילו לא יודעת מי זאת. בכל מקרה, אם לא ידעת קוראים לי שלי כהן."
הוא השפריץ חלק מהקפה. "מה? וחשבתי שדין דורון נשמע מומצא!"
"מה! אוקי, דין דורון נשמע הרבה יותר מומצא משלי כהן!"
כמה רגעים מביכים חלפו, עד שלבסוף שלי שאלה, "אני מניחה שאתה לא כאן כדי להגיד שלום."
הוא נד בראשו. "בקרוב תיצור איתך קשר מישהי בשם איזבל בלו-ריין. היא מקימה… פנתיאון, אפשר להגיד."
"פנתיאון? כמו האולימפוס?"
"משהו כזה," מלמל והניח את כוס הקפה. "אל תעשי בעיות. תצטרפי אליה."
"זה למה באת עד לכאן? כדי לוודא שאני בפנתיאון הזה שלה?"
"זה יותר ממה שאת חושבת. בקרוב שי… בקרוב כולנו נצא לטיול קטן, אפשר להגיד. נצטרך שהפנתיאון של איזבל יתפקד. אני לא יודע כמה שי סיפר לך, אבל אנחנו במלחמה עם אל השמש המצרי. הוא איגד לעצמו כוח עתודה קטן עד שימצא את ילדיו, ואנחנו מעוניינים למצוא אותם לפניו."
"אז איך הפנתיאון של איזבל נכנס לתמונה?"
"מישהו צריך להעסיק את כוח העתודה, לא?" שאל, ולגם מעט מהקפה.

/\/\/\/\/\/\

כשלילי פקחה את עיניה, היא וחבריה לא היו על ספינתו של רע יותר. הם עמדו ברחוב מהסוג בו פחי זבל הם המלצה בלבד. הבניינים שסביבם לא עברו את הקומה השלישית, אבל הם בהחלט עברו את השלושים שנה מאז שצבעו אותם… אם צבעו אותם.
הלברדור השחור נבח אל עבר אחד הבתים. מאוחר יותר, על ספינת השמש, אריאל התוודה שקוראים לו חץ. "הוא אומר שזה שם," אריאל אמר והצביע על בית דופלקס קטן ומתפורר.
"מכאן לא אוכל להדריך אתכם," קולו של רע הדהד בראשה… והיא ידעה שהדהד בראשי כולם.
"חשבתי שאתה צריך את הנץ כדי לדבר איתנו?" תום שאל.
"זה היה בז," אריאל מיהר לתקן אותו. "מה?" שאל כשכולם תקפו אותו במבטים נוזפים.
"תקשרתי איתך בעבר גם בלעדיו," הזכיר לתום בראשי כולם. "עמו קל לי יותר להשגיח עליכם, אך לא יכולתי להוציא אותו מהיער. לפחות לא עכשיו. בנוסף… הוא לא יועיל לאף אחד כאן. כשסרקתי את הבית, מצאתי חשיכה אדירה. האל של מטרד שנמצא שם, יהא אשר יהא, מטפטף פנימה את החשיכה, כצחנה יבשה."
"לילי, את יכולה להשתמש בשורשים הקרובים ולמפות את הבית?"
"כבר התחלתי," ענתה ועצמה את עיניה. היא אהבה את התחושה הזו; גם קודם ביער, כשהתאחדה עם סביבתה. מאז המשפחה האומנת הראשונה שלה שלא עשתה דבר כזה. וגם אז, זה הפחיד אותם, ומלכתחילה הכניס אותה ליותר צרות מאשר הועיל. הפעם, לשם שינוי, היא חשה שזה נכון. שזה הרגע המתאים.
לשורשים אין עיניים, כך שלא יכלה לראות בעזרתם; אבל היו להם חושים אחרים. הם הזדחלו מתחת לאספלט באדמה הדחוסה, כעצמות שלד בעפר. התנגדות העפר התת-אספלטי תחת זרועותיה הצמחיים הייתה תחושה עילאית כמעט. היא מעולם לא חשה קרובה יותר לאדמה מרגעים כגון זה – תרתי משמע.
השורשים הזדחלו בין מרצפות המבנה הישן. הכל היה עשוי… 'עץ?' תהתה בחלחלה. אך היה זה עץ ישן ורקוב. בשביל ישות שקרובה כל-כך לטבע, זה חש כמו בית-קברות לעצים, שהחליט להתעורר לחיים. ללוחות שכיסו את הרצפה הייתה תחושה נוראית, מחוספסת ומצמררת. לילי הייתה מסוגלת לחוש אותה מטפסת על עורפה, כעכביש עדין וקטלני, ולא הפסיקה לרעוד.
"מה את רואה?" שאל אריאל.
"החדר…" המשיכה לרעוד, והצליחה לחוש בלחות השוררת. "המקום הזה מפחיד אותי. נצטרך להישאר דרוכים. צמחים לא יכולים לשרוד שם, האפלה שרע דיבר עליה כנראה סוררת שם זמן רב. אני רואה… כן, אני מזהה את ארטמיס. אבל היא בלי הקשת שלה. ויש שם עוד משהו… וזה…" היא חשה דבר מה משסף אותה כה בלהיטות ובזריזות, כאילו קיצץ את בהונותיה אחת-אחריי-השנייה. לילי צרחה וכמעט קרסה, אלמלא תום הזדרז לנסות לתפוס אותה וליפול יחד איתה כדי לרכך את נפילתה. "את בסדר?" שאל הילד.
"חשבת שלא תביא תועלת?" אריאל שאל, והושיט ידיים לשניהם. "אנחנו נצטרך אור," אמר לאחר שהתייצבו. "הרבה ממנו, ליתר הדיוק."

/\/\/\/\/\/\

דיאנה לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר, אם זמן היה קיים במקום בו נכלאה.
היא שמעה את השומרת שלה, סְקָתָך, צורחת ומצחקקת, בזמן שהיא מנופפת את סכינה בפראות. "שורשים רעים! שורשים רעים! אסור צמחים בבית שלי! אני שונאת אותם!"
זה… זה אפשרי? רע שמע את תפילותיה? שלא תפתח תקוות; ייתכן וזאת תחבולה של מטרד. אולי הם מנסים למצוא דרכים לשבור אותה. מיד היא תגלה את האמת. "היי, סקתך!"
היא חדלה את התנהגותה הפראית וננעלה בעיניה על אלת הציד. "מה את רוצה?"
"רע בא לחלץ אותי!" היא חייכה וקמה, מקמצת את אגרופיה. "אכלת אותה."
הילדה בת העשר הקטנה זינקה כשדון קטן, מניפה את סכינה באפלה. בגדיה הילדותיים הפכו לשמלה לבנה ומתנפנפת. לפני שהספיקה לקטול אותה במקום, דיאנה הפכה את הספה הקרובה ונתנה לסכינה לחדור בעדו. בשביל ילדה בת עשר היה לה כוח לא קטן – היא חדרה כמה שכבות טובות של קריות מרופדות. "את מתה! את מתה – את מתה – את מתה – את מתה!" היא צווחה ובעטה את הספה על דיאנה. אלת הציד היוונית התרסקה על הקיר בהתנשפות, חשה את משקלה של הספה מועך אותה כהוגן.
כשזיהתה תנועה באפלה, דיאנה התכוננה להגן על פניה בכפות ידיה… עד שחשה אור-עז ממלא את כלאה העגמומי והמטונף. סקתך צרחה, והתגלגלה הצידה באורח מאוד א-אנושי. היא כמעט שכחה כיצד אור נראה. ומה שעמד מנגד היה מאוד… מתחת לציפיות.
איזה ג'ינג'י בסנדלים תנכ"יות חומות; בחורה צנומה בשיער חום-שטני ועיני דבש; והיא יכולה להישבע, ילד בן שלוש-עשרה עם תספורת הגלח-מוהוק המוזרה הזאת כמו של שחקני הכדורגל… והיא לא האמינה: היא פערה את עיניה בתדהמה. "חץ!" קראה בהתרגשות ורצה לעברו. אין סיכוי שזה תרגיל של מטרד!
הוא עמד לקפוץ אליה, עד שהבחינה בזווית עינה בתנועה חשודה. היא עמדה להגן על כלבהּ בגופה, אך לא היה כל צורך. לפתע הקרשים הגוססים של הבית התפקעו וקפצו כדי להדוף את גופה של האלה הדֶמונית… עד שנחצו לשתיים תחת להביה. היא בעטה אותם הצידה. דיאנה התרחקה, כשחץ לצידה. כמה היא התגעגעה אליו!
"מה זה? מה אני מריחה?!" שאלה בחיוך מעוות. "יש לך חברים, אלת הציד?"
"אז אלה של מה את אמורה להיות? תני לי לנחש; עוד שבעה ימים אני הולך למות?" הג'ינג'י שאל, בעוד שגרם לעוד כמה קרשים להתקפל במתיחות.
"אני יכולה להקדים לך את המוות לעכשיו!" היא קפצה בסכין שלופה.
"לא!" הבחורה בעלת עיני הדבש צעקה, וזינקה להגן עליו בגופה.
אם לדיאנה היה את קשתה… כל זה היה נראה אחרת.